50 שנה לפני טבח 7 באוקטובר, ראשית האסון שאנחנו שרויים בו, באוקטובר 1973, כתב ט. כרמי קבוצת שירים המכונה 'התנצלות המחבר' המסתיימת בשיר 'מה שקרה':
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין
שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת.
מאז 7 באוקטובר אני שב אל השיר הזה ואני יודע שרבים קראו אותו השנה שוב ושוב וגם על סִפֵּי קברים. הם אינם קוראים אותו כיצירת ספרות אלא כחלקה חיה בתודעתם. כרמי מנסח את מרכזה המדויק של תודעת החיים כאן ומעניק לה שגב מבעית. שורתו הרביעית של השיר נטולה, כידוע מתוך י"ג עיקרי האמונה עפ"י הרמב"ם (כפי שהם מובאים בסידור) והיא פתיחתו של כל אחד מהעיקרים. ובעיקר היא מעלה את זיכרונו של העיקר ה־12 העוסק בעתיד: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ (...) אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". שורתו הרביעית של השיר מוסיפה את "מַה שֶקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת" לי"ג עיקרי האמונה היהודית. צירוף העיקרים למשפט הזה אינו רק מרחיב ומשגיב אותו אלא מחולל שבר עמוק ברצף המחשבה, הזיכרון ועצם ההבנה; שבר הצומח מן ההווה החי, האסוני, של מלחמת יום הכיפורים הממשיך ביתר שאת מאז 7 באוקטובר 2023.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן