סליחה שאני מדברת אימהית, אבל העובדה החותכת היא שאמהות שהן לא אורית סטרוק - החיות מנס גלוי לנס סמוי - נוטות לפקפק יותר מגברים במנגנוני השלטון והכוח. זה נכון בכל מקום בעולם, וזה נכון ביתר שאת בישראל מוכת האלימות, הלאומיות והמגזריות. עובדה היא שרוב המתרוממים יש מאין, כעוף החול, אלה נשים. חשבו על ויקי כנפו, דפני ליף, עינב צנגאוקר. חשבו על התנועות שקראו לחישוב מסלול מחדש: "נשים בשחור", "ארבע אמהות", "נשים עושות שלום", "בונות אלטרנטיבה" וכולי. חשבו על עצמכן, על התנהלותכן בעולם.
האם זה משום שעלינו מוטלת האחריות, כמטפלות עיקריות, לשאת את ההשלכות ארוכות הטווח של המלחמה? האם זה משום שאנחנו מעורבות פחות בהחלטות צבאיות, ונוטות להעדיף פתרונות דיפלומטיים? האם זה משום שמלחמות, בבסיסן, הן המצאה של גברים?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
