כשהגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל, איזה כוח מסתורי דחף אותי לא לקחת מונית ישר למעלה, אלא לגרור את הטרולי שלי לשפת הים. הייתה בדיוק שקיעה מלנכולית של סתיו ואני הרגשתי כל כך לבד על הים מול השמיים המנומרים בצבעים של מכות כחולות, תלושה מכל אדם ומכל דבר. רן נשאר בבית, מאיה התחילה למלצר במסעדה בתל־אביב ואין לה זמן לדבר איתי מילה, שניהם לא בדיוק מבינים את הגרסה החדשה והדיכאונית שהפכתי להיות.
אבא שלי מתעקש לסדר לי את המיטה בחדר בקומה העליונה. זה חדר משונה, יש בו את ההליכון של אבא שלי, את הקלסרים שלו שמסודרים בשורה בארון העץ, הם מכילים כנראה חומר משומת המס של שנת 1975, וגם פסלון קטן מחרסינה של ספה שחורה שחתול ורוד ישן עליה. זה פסלון שאני קניתי פעם, כשהייתי בת 11, הוא ישב אצלי שנים בחדר, חפץ אייטיז קיטשי וכעור שנראה לי אז כמו שיא התחכום. "את בטוחה שהכרית הזו נוחה לך?" אבא שלי אומר ומוסיף בדאגה, "והשמיכה? היא לא דקה לך?" זה בדיוק כמו שאמרתי, האיש הזה אוהב אותי ונראה כל כך שמח לדאוג לי שיהיה לי נוח, אבל אין לו שום שימוש בי. הוא עומד כמו עץ איתן מול המלחמה, הוא כבר עבר כל כך הרבה מלחמות שיש לו חוסן נפשי כמו של רומל. ואני, בתו המבולגנת, הדברנית, המהירה להתרגש, איך בדיוק אני מועילה לו כאן? אני נרדמת ופסלון החתול הוורוד זה הדבר האחרון שאני רואה. היו לי פעם חלומות לכבוש את העולם ולרקוד כמו בקליפ של מדונה, איך נהייתי ילדה זקנה, ילדה בת 53 שאוכלת חביתה עם ההורים בני ה־90 שלה?
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
