לכאורה, המטרות של כל צד במשא ומתן על שחרור החטופים ברורות: סינוואר רוצה לרוקן את בתי הכלא מאסירים, להוציא את צה"ל מהרצועה, להפסיק את הלחימה, להחזיר הביתה את האוכלוסייה שעקרה לרפיח ולכונן מחדש את היכולות הצבאיות של חמאס. נתניהו רוצה להחזיר את החטופים בתמורה לשחרור אסירים מוגבל ולכבוש את רפיח. כל השאר יישאר בעינו: ביתור הרצועה לרוחב, נוכחות צה"ל בשטח וחופש פעולה שלו, ואקום בצפון הרצועה.
כל אחד והעץ הגבוה שטיפס עליו. מה שלא ברור כרגע הוא כמה כל אחד מהצדדים רוצה בהסכם, ומה סדר העדיפויות האמיתי שלו. לא ברור איך מתמודד סינוואר עם הלחץ שמופעל עליו מדוחא ועם הלחץ הצבאי של צה"ל; לא ברור איך מתמודד נתניהו עם הלחץ האמריקאי והלחצים מבית. נדמה שכל אחד מהם מקווה בסתר ליבו שיקרה משהו, נס או אסון, שישחרר אותו מהחובה להחליט.
זה בוודאי נכון לגבי נתניהו: מהבוקר של 7 באוקטובר ברור שממשלת ישראל חייבת לקבל החלטות קשות, שכל אחת מהן כרוכה במחיר פוליטי כבד. גם אי־החלטה כרוכה במחיר. ההבדל הוא שעל אי־החלטה לא לוקחים אחריות.
רגלו האחת של נתניהו נטועה בישראל של 6 באוקטובר: זאת הקואליציה שלו; זה המשחק שהוא יודע לשחק. רגלו השנייה מיטלטלת באוויר. ההחלטות הנדרשות קשות ממנו, גדולות עליו. הוא לא בנוי לשלם מחירים.
על פי הפרטים שדלפו מדוחא, נראה שבראש סדר העדיפויות של סינוואר עומד כרגע סיום הביתור של הרצועה. צה"ל תפס רצועה רחבה מהגבול עד לים, בין השכונות הדרומיות של עזה למחנות המרכז. אנחנו קוראים לה "מסדרון נצרים". השליטה בו מאפשרת לצה"ל למנוע מהאוכלוסייה שעקרה לדרום לחזור צפונה. היא מאפשרת לצבא לצאת לפשיטות כמו זאת שהשתלטה מחדש על בית החולים שיפא ולאבטח את בניית המזח האמריקאי. הביתור היה גולת הכותרת של המהלך הקרקעי. צה"ל מאוד לא רוצה לוותר עליו.
הטור המלא של נחום ברנע מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 16:34, 21.03.24
