מעניין כמה אנשים השנה מאכזבים או מתאכזבים מחבריהם. מעניין מהו התל"ג הדכדוכי של מדינת ישראל ואיך הוא משפיע על הילודה, הבריאות והתאווה לשוקולד. מתחשק לי לערוך רשימת צד בשולי הדף, בשולי הדברים, ולמנות בה את כל הנזקים הקטנטנים והקטנוניים שלי. אני רוצה למנות נזקים ממש טיפשיים. את האדוות החלשות והרחוקות אלפי קילומטר ממרכז המפץ הגדול, את סופי הסופים של "אפקט הפרפר". אני רוצה למנות שם שטויות מוחלטות. כמו את העובדה שהפסקתי לקרוא, למרוח קרם לחות ולהנביט גלעיני אבוקדו. שאין לי כוח יותר לקפל כביסה ושלארון הבגדים החדש בסלון שלי קוראים כורסה. שאני שוכחת לברר מה שלום הילדים שלי. הם גדולים, הם עזבו את הבית, אבל בכל זאת, אם לא אזכור להתעניין בהם אולי גם הם לא יבקרו אותי כשאתפורר ואצטרך להסתפק בחתול ג'ינג'י אנטיפת.
יש נושאים טיפה יותר חשובים, אני יודעת. שכול, פליטוּת, שיסוי, פילוג, קריסה, כלכלה, הפקרה, חרטטנות, גזענות, תהום, קץ, נקודה סוף. יש נושאים שהם פצצה מתקתקת. יש אנשים שהתפוצצו כבר. אני יודעת שאני לגמרי בקטגוריית "האנשים הרגילים" - כפי שכינה אותי השבוע אב שכול שלא איבד את ההומור. ממקומי הממוזל, אני חשה רק את רעידת האדמה שבשולי התהום. לא מתו לי, לא נחטפו לי, לא נבזזתי ולא נעקרתי, ומשני הקרביים שלי אין לי כרגע ילד או ילדה בעזה. אני מזדהה עם הכאב סביבי, אבל סביבי לא נאלץ להזדהות איתי. זה הבדל עצום, אני זוכרת היטב את מקומי בהיררכיית הסבל ומשתדלת לא לאבד פרופורציות. לא כי אני לא רוצה, אלא כי לא נעים לי. ברשותכן, אני אוסיף לרשימה הקטנונית שלי גם את הקושי הזה. אני אוהבת לאבד פרופורציות וזה נורא קשה לי לשמור עליהן.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
