בתוך האירוע המטלטל שעוברת המדינה בשלושת חודשים האחרונים, עולה השאלה המתבקשת: האם יש אופוזיציה בישראל? עבור רבים בציבור, גם בכנסת וגם מחוצה לה, התשובה קצרה וברורה: לא.
כדי להבין לאן נעלמה האופוזיציה ומדוע היא לא מכתיבה את סדר היום מול הממשלה המתפרקת צריך לחזור אחורה בזמן, למכה הכמעט אנושה שהיא חטפה בבחירות האחרונות. אז, כל מי שהתיישב על משבצת האופוזיציה הבועטת שילם מחיר כבד: זהבה גלאון נשארה מחוץ לכנסת, מרב מיכאלי נאבקה באחוז החסימה ונרדפה על ידי המחנה שלה עד שנאלצה לפרוש, ויאיר לפיד שרד את הבחירות במצב סביר אבל משלם עכשיו את המחיר - כשהסקרים מצביעים על כך שהוא נחתך כמעט בחצי. מי שגרף רווח פוליטי היה דווקא מי שהציג לציבור אופוזיציה רכה ועניינית יחסית, בני גנץ. לצידו ניתן למנות גם את אביגדור ליברמן, שמוגדר שחקן חופשי וימני בתוך הגוש.
הניתוח הזה הולם לא רק את מה שקורה בכנסת, אלא גם את מה שקורה במעגלים הרחבים יותר של הפוליטיקה. תראו את נשיא המדינה בוז'י הרצוג, שניסה לנקוט בקו אופוזיציוני על רקע המהפכה המשפטית - וחטף כל כך הרבה רפש, עד שמהר מאוד חישב מסלול מחדש אל עבר קו האמצע הממלכתי. המסקנה ברורה: בדרך כלל אופוזיציה בונה - במקרה שלנו הורסת.
אי אפשר שלא לערוך את ההשוואה המתבקשת: עם הקמת ממשלת בנט־לפיד ביוני 2021 הוביל בנימין נתניהו אופוזיציה מגובשת, נחושה, חדורת מטרה, היו שאמרו גם אכזרית. כל האמצעים היו כשרים. זו הייתה אופוזיציה שמיררה, פשוט כמשמעו, את חיי הממשלה: הם ארגנו הפגנות קטנות אבל אפקטיביות, חברו לארגוני ימין, רדפו את השרים בבית, בבית הכנסת, במקומות בילוי, בחופשות משפחתיות, במוסדות החינוך של הילדים. המסרים היו קשים, בוטים. הם לא נתנו להם מנוח. כולם שיתפו פעולה בדרך למטרה העליונה: לפורר ולפרק את הממשלה. כולם יודעים איך זה נגמר.
לפיד אמר יותר מפעם אחת שאם הוא היה מכהן כראש הממשלה בזמן שרשרת האסונות שהתרחשו פה, מי שמנהלים כיום את המדינה היו שורפים עליו את ביתו. הוא אולי ניסה להישמע ממלכתי, אבל בפועל הייתה זו הודאה בחוסר האפקטיביות שלו כראש האופוזיציה. מסנגריה של האופוזיציה אומרים שהיא עובדת בתנאים לא פשוטים: עת מלחמה היא עת לאחדות, ואין לה אלא לנקוט התנהגות אחראית והגונה ולא להפריע. יש בזה הרבה מן הצדק, אבל האמת קצת יותר מורכבת: לא מדובר באופוזיציה רופסת מבחירה, אלא בכזו שעוד לא התאוששה מהמכה שחטפה, ואין לה גם מה להציע מדינית וביטחונית. היחידים שמסוגלים, גנץ וליברמן, עושים זאת במנותק מהאופוזיציה. שחלילה לא ידבק גם בהם הכישלון.
ההשוואה בין האופוזיציה של נתניהו בשעתו לזו של לפיד כעת מוכיחה שוב שצריך לדעת איך לעשות את זה: אחד השיג כך את השלטון, ואילו השני מתרסק בסקרים. ונכון, אופוזיציה היא אירוע סיזיפי, קשה, כפוי טובה - אבל גם כזה שטומן בחובו הרבה אחריות. מה יזכרו מהאופוזיציה הזו - סדר יום? חותם עמוק? מהלכים דרמטיים יוצאי דופן? לפיד לא איתגר את נתניהו בשום שלב באופן ששווה להתעכב עליו: לא סביב עזה, לא בתגובה הרופסת בצפון, לא במתן המענה הבלתי הולם לעשרות אלפי משפחות מפונות בדרום ובצפון, שלא לדבר על הכלכלה הקורסת. גם לצד הציפייה להתנהגות אחראית, עדיין יש לאופוזיציה מרחב תמרון גדול, והם כל כך מזעריים בתוכו.
מול הקדנציה הכי קשה של ממשלה בישראל אי פעם, ניצבת עכשיו אופוזיציה מסוכסכת ולא רלוונטית שמאפשרת לכל העיוותים להתרחש בשטח כמעט סטרילי. למרבה האבסורד, במקום שאין אופוזיציה יש דווקא ציבור - והוא בעל טמפרמנט אופוזיציוני, ופשוט מנהיג את עצמו.
לא מדובר באופוזיציה רופסת מבחירה, אלא בכזו שעוד לא התאוששה מהמכה שחטפה, ואין לה גם מה להציע מדינית וביטחונית
