ביום הראשון של האיומים מאיראן, כשהייתי בארוחת ערב אצל אחי, אחת הקבוצות בטלגרם פירסמה שאלפי כטב"מים כבר משייטים בדרכם אלינו. "זהו", אמרתי כשהפוש ההוא קפץ, "זה התחיל. הטילים בדרך אלינו". "מה את מאמינה להם", אמר אחי שתמיד היה ריאלי ומפוכח. "תני לי לראות, מה שם הקבוצה? 'שטח אש קודקוד מלחמה אריות יהודה ללא צנזורה בטלגרם'? לאנשים שקוראים לקבוצה שלהם ככה אני אמור להאמין?" ובכל זאת, כמה דקות אחרי זה הוא הסכים לקחת אותי על האופנוע שלו הביתה. כשהוא מוריד אותי בבית, הוא נעמד מתחת לפנס, ואיזה מבט רך ומוזר עלה בעיניו. "יאללה, לילה טוב”, הוא אמר ושם לי יד על הכתף, "נקווה שלא נמות הלילה, הא?" הוא לא אמר שהוא אוהב אותי, לא צריך להגזים, אבל ראיתי שלזה הוא מתכוון.
כמובן, למחרת התברר שכל זה היה פייק. הדבר היחיד שקרה זה שהרסתי את כל הקרדיט העיתונאי שלי אצל אח שלי, ומה שיותר גרוע, עכשיו אני גם יכולה לשכוח מזה שהוא ייפרד ממני בכזו רגשנות עוד פעם. בפעם הבאה שניפרד מתחת לפנס, הוא בטח יגיד לי "תפסיקי לקשקש שטויות מהטלגרם". ואם במקרה זה יהיה הלילה של הטיל, ככה אני איפרד מהאיש שאני הכי אוהבת בעולם.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
