את בוקר 7 באוקטובר פתחה אילנה גריצ'ווסקי, כרגיל, עם קפה במרפסת. "מתן ואני היינו אמורים לנסוע לירושלים בבוקר, לעזור לחבר ולטייל. קמתי מוקדם כדי להוציא את הכלב, עשיתי קפה וסיגריה. התחיל צבע אדום והבנתי שזה לא צבע אדום רגיל, תפסתי את הכלב ונכנסתי לממ"ד, שם היה חדר השינה שלנו. מתן עוד ישן, זרקתי את הכלב על המיטה, סגרתי את הממ"ד ואמרתי למתן: 'קום מאמי, יש צבע אדום לא נורמלי, תתקשר לאמא שלך'.
"אף פעם לא פחדתי מצבע אדום כי האמנתי במדינה, האמנתי בצה"ל. גם כשהתחלתי לשמוע יריות אמרתי, מה הסיכוי שיחטפו אותי. אבל עם הזמן התחילו הודעות בקבוצות הווטסאפ של ניר עוז, כתבו 'הם אצלי', ו'עכשיו הם אצלי', והבנת שאת פשוט מחכה בשקט לתור שלך למות. שאין אף אחד. את רואה באינסטגרם מה קורה, ולא שומעת אפילו מסוק באוויר. עד שחטפו אותי, לא היה לא מסוק ולא כלום, הדבר היחיד שראיתי מהצד היה טנק שרוף. אני השתנתי בפח, מתן לא הפסיק פשוט להחזיק את הידית של הדלת, וזה היה לחכות. לראות האם ירצחו אותך, האם יאנסו אותך, האם יחטפו אותך. אפילו לא הצלחתי להגיד לו שאני אוהבת אותו. ידעתי שזה לא ייגמר טוב".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
