דנה סילברמן סיטון מצאה שהדרך היחידה לשרוד - אחרי שהוריה נרצחו ב־7 באוקטובר בביתם בקיבוץ ניר עוז ואחותה היחידה שירי ביבס ושני בניה המתוקים, אריאל וכפיר, נחטפו ומאז אין קצה חוט - היא לסגור את הסיפור בינה לבינה. להפוך את סימן השאלה לנקודה. "אחרי שיחות רבות עם גורמים שונים, הבנתי שההערכה היא ששירי והילדים לא בחיים. זה יהיה נס גדול מאוד אם הם יחזרו. יצרתי לי מנגנון הגנה: כיוון שאני לא יכולה יותר לחיות בחוסר ודאות, הוא מטמטם את הדעת, הוא מטריף, הוא הרבה יותר קשה מהידיעה הכי נוראית שיש ואני צריכה להחזיק את הנפש שלי ואת המשפחה שלי, אני חיה בידיעה ששירי והילדים מתו".
"ביום שהסרטון עם ירדן יצא, אמרתי לילדים הגדולים שלי ששירי, אריאל וכפיר נהרגו. בגלל שהם הפכו להיות סמל שכולם מכירים, פחדתי נורא שהילדים שלי ישמעו את זה מילדים אחרים, שמישהו יפלוט משהו. אחרי שסיפרתי להם הייתה תקופה, שהבת שלי כל יום הייתה באה אלי ושואלת אותי ‘שירי וכפיר ואריאל באמת מתים?’. היא באה לוודא. הייתי עונה לה שכן והיא הייתה ממשיכה הלאה ביום שלה. אני אומרת לעצמי שבמקרה הטוב, אני אבוא אליהם ואגיד 'הייתה טעות, הם חיים'".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן