אולי לא מוכרחים לקום כל יום למלחמה שתכליתה משתנה בהתאם לצורכי ממשלה שעובדת אך ורק בהישארות בתפקיד שאותו היא לא ממלאת. אולי לא מוכרחים להתעורר ולהירדם לתוך עצב וייאוש תהומיים לנוכח גורל חטופים ושרירות ליבם הגמורה של מי שאמורים לעשות הכל, לפני הכל, כדי להחזיר אותם. אולי לא חייבים לתת כל מה שיש לך כדי לקבל בתמורה את מירי רגב ומאי גולן כמנהיגות לאומיות שלשכתן ממוקמת בביזנס של אל על.
ואולי ישראל שאני מכיר הוחלפה זה כבר במדינה שדור העתיד שלה נשקף כעת מפניהם של שובאל בן גביר ויאיר נתניהו, ילדי דור המאמינים בכל ליבם בבירת ישראל – עיר הקודש מיאמי. ואולי אין לנו יותר מה להציע למקום הזה, זולת חיינו, כספנו וילדינו, שיישתו מיד לטובת הכל מלבד טובתם. אולי חצי מהציבור הישראלי הפך, בפשטות, לבטרייה שתכליתה להזין ולקיים את החצי האחר. ומכאן קפריסין.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן