זו הייתה השנה של הלוחמים, לוחמי האוויר, הים, אך מעל הכל, לוחמי היבשה. החי"ר, השריון, ההנדסה ועוד רבים אחרים שהיו שם בתופת של עזה, חלקם שרדו אותה, אחרים לא. אותם אלה שראו את המוות אינספור פעמים בעיניים, שנפרדו במשך שבועות ולעיתים חודשים, מההורים, מבת או בן הזוג, מהילדים, ויצאו להילחם נגד חמאס בעזה, או בגבול הצפון נגד חיזבאללה, למרות שידעו שהם תחת סכנת חיים עצומה, תמידית. ללא שינה, ללא מקלחת, אבל עם הרבה מאוד נשמה ולא פחות חשוב, עם החבר'ה שתמיד היו שם בשבילם, לעזור, לסייע, לתמוך.
פגשתי אותם בפעמים שביקרתי ברצועה. בשג'עייה, בחאן־יונס וכמובן בעוטף מיד לאחר 7 באוקטובר. הבטתי בהם מהצד בעיניים נדהמות, מעריצות. על הנחישות וההקרבה, על האחווה. החוויות מימיי כלוחם נראו כמשחק ילדים לעומת מה שהם עברו בעזה בשנה החולפת.
אבל ראיתי גם עמוק־עמוק בעיניים את הכאב, "כאב של לוחמים", כפי ששר פעם עידן עמדי, חברי. הם לא יחזרו אותו הדבר מהמלחמה הזו. לא רק הפצועים. גם אלה שנותרו על רגליהם ושרדו את התופת, אך חוו חוויות קיצון שאף לוחם בשום מלחמה לא עבר בעוצמה הזו, באינטנסיביות שבה הם ראו את הדם, את הפצועים, את ההרוגים. את האוכלוסייה המקומית שנמלטת על חייה, הכלבים שמשוטטים בסמטאות, ההרס העצום שנותר ברצועה.
אלה הגיבורים שלנו, אלה ש"קשתם לא נשוגה לאחור וחרבם לא שבה ריקם". הם עשו דברים שעד לפני שנה נשמעו לכולנו דמיוניים, הם פעלו במחנות הפליטים הצפופים ביותר של רצועת עזה, בדרום לבנון, במנהרות, בים, בכפרים של יהודה ושומרון, בקסבות. הם עברו סמטה־סמטה ובית־בית, כדי להגיע לעוד מחבל ולהציל עוד חטוף. הם סיכנו את נפשם למעננו, למען כל אחד מאיתנו, ובלילה, אם הצליחו לגנוב כמה דקות שינה, חלמו על הבית, על האישה ועל הילדים.
הם הסתובבו בעזה בגאווה, עם ראש מורם, עם תחושת שליחות עליונה, כי אין ברירה וזה מה שצריך לעשות. הם אהבו אחד את השני וידעו לספר על אלה שהלכו ועל אלה שנפצעו. לעיתים כתבו את שמותיהם של הנופלים על הקירות של עזה בגרפיטי, כמו סהר מידאני הי"ד, לוחם בגדוד 13 בגולני שנהרג ב־7 באוקטובר. פגשתי את גיבורי העל המודרניים שלנו, שלאף אחד מהם לא היה כוח עליון או סגולה יוצאת דופן – רק רוח לחימה ורצון לנצח את האויב. הם החזירו לשימוש את המונח "לשרת את המדינה" ואת הגאווה בצה"ל. אך למרבה הצער, רבים מהם לא חזרו משם בכלל. "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים".
