הסימן הגיע. "יום שני, 05:12 בבוקר, עניתי לטלפון. 'בוקר טוב, מדברים מהצבא. יש לנו בשורות טובות, תפתחי לנו את הדלת'", היא משחזרת בהתרגשות. "אפילו לא ניתקתי את השיחה, זרקתי את הטלפון על אחותי שישנה אצלי ולא זזה ממני בכל התקופה הזאת. דפקתי על דלת החדר של אביתר, הבן שלי, ואמרתי ליוסק'ה בעלי: 'שים את מכשיר השמיעה'. אחותי פתחה את הדלת, ואז אני רואה מולי את תא"ל עדנה איליה, קריית־גתית, ראש חטיבת הנפגעים בצה"ל, שאמרה לה: 'אורי בידינו'. כנראה שהיא ראתה את הבעת הפנים שלנו, כי היא מיהרה להוסיף: 'הלו, לא להתעלף. אין זמן. תתלבשו, תתארגנו, תכינו בגדים לאורי – ונצא'".
מגי ניגשה לחדר של בתה, לראשונה עם חיוך מאז 7 באוקטובר, ומיהרה להכניס לשקית "מכנסיים וחולצה שהיא הכי חורשת עליהם, בגדים תחתונים, בושם ונעליים חדשות שקנתה ואפילו לא ראתה, כי המשלוח הגיע בזמן שהייתה בבסיס".
שעה לאחר מכן, 06:12, והיא כבר במיון סורוקה. "בדרך לשם העלו את אורי על הקו. דיברנו, בכינו, כולם צעקו במכונית, ובזמן הזה אני התעקשתי: 'עד שאני לא רואה את הילדה שלי מולי, מרגישה אותה, אני לא מאמינה'", היא נזכרת. "נפגשנו אחרי שהיא עברה בדיקות. התחבקנו והתנשקנו, ואורי לחשה לי: 'אמא, אני מסריחה'. לא היה אכפת לי".
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
