פעם גם הייתי מתרגזת מזה שהים היה מלא בבני עמי המעצבנים. הנה, האבא הזה עם הספידו? הוא בטח עוד ישראלי דביק וחובב קִ רבה שעוד שנייה מקים לי מאהל שלם מטר מהפופיק שלי. הבלונדינית הממושקפת שמטיילת עם הטוי פודל הגזעי? עוד שנייה היא הולכת לעבור לידי ולהגיד, "אני מאוד מקווה שאתם עומדים לאסוף את קליפות התפוז האלו כשתסיימו". אבל עכשיו אני מסתכלת על הישראלים שהולכים על החוף בקבוצות ויודעת עליהם דברים אחרים לגמרי.
אני יודעת שאיך שהמלחמה התחילה הם כולם התנדבו תוך יומיים לצאת לקטיף או לארוז בגדים למשפחות המפונים בהאנגר. כי זה מה שהבנתי שיש לעם שלנו, חמלה. פשוט חמלה וערבות הדדית מהסוג שגורם לנו להסתער על כל משפחה שזקוקה, או להתארגן ולהרים וויקנד מפנק לניצולי מסיבת נובה.
אולי זה מה שקורה לי עכשיו עם האהבה המחודשת הזאת למולדת שלי. כי לא משנה כמה אני עצובה ומפחדת ומרוסקת מהנופלים ומהאסונות והחטופים, אני תמיד יודעת שיש לידי עוד אנשים, בבית שלי. עוד ישראלים שמסתובבים מטר ממני, מדברים ומרגישים בדיוק את אותם דברים שאני מרגישה. לידם אני יכולה לעצום עין בשקט. והכי חשוב, ההמיה שלהם מובנת לי. אני יודעת למה הם דומעים כשהם רואים את עידן עמדי משתחרר מבית החולים, ולמה הם לא יירגעו עד שיקימו קרן שמטרתה לממן לאביגיל עידן את הלימודים באוניברסיטה. אני שוכבת מתחת לשמש החמה ומותחת את הרגליים שלי עד הסוף. הן מרגישות כל כך ארוכות בתוך החול. כמו שורשים.
מתוך הטור של דנה ספקטור במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 16:54, 24.01.24