עוד כשהיה בצבא, התעורר באינדל קבדה (33) הרצון להגיד משהו על המציאות שהוא חי בה. "אמא של יוסף סלמסה (צעיר יוצא אתיופיה שמשפחתו טענה שהתאבד לאחר שחווה אלימות שוטרים, כולל חשמולו באקדח טייזר) הייתה עומדת בתחנה המרכזית ומחלקת סיכות דש עם תמונתו. הייתי חייל, אז שמתי את הסיכה על התיק שלי. אני זוכר שאני עולה כל פעם לאוטובוס, מרחם על האמא הזו, אבל אין לי מה לעשות עם זה. באותה התקופה, אברה מנגיסטו, שלוקה בנפשו, נכנס לעזה ונחטף. כל העדה ידעה מזה, אבל רק חודשים אחרי הסיפור יצא החוצה. אם זה אתיופי, אף אחד לא מדבר. אני זוכר שסיפרתי לחברים בצבא והם חשבו שאני מספר להם איזו אגדה אורבנית. כשהתפרסמה הכתבה הראשונה על אברה, המפקד שלי כתב לי התנצלות על זה שלא האמין לי. התחלתי להתבשל יותר ויותר עם הרעיון שצריך לעשות שינוי. שהתודעה האתיופית לא משודרת".
לפני עשר שנים אינדל ישב עם החברים שלו על ספסל בפארק קופיקו באשדוד וסיפר להם שיש לו רעיון לסדרה. הם נקרעו מצחוק. "שאלתי אותם בשיא התמימות 'למה אתם צוחקים?'" הוא נזכר, "חבר אמר לי, 'אם אתה עושה סדרה, אני מצדיע לך'. הם כל כך כבולים וברור להם שזה בלתי אפשרי שאחד מאיתנו יגיע לטלוויזיה. זה המטריקס. התגובה שלהם רק הטעינה אותי במוטיבציה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן