החטיפה
הם גררו אותי כמו ישו. הם הלבישו לי כובע קסקט לבן ואת הקפוצ'ון מעל. ומסביב המולה של גברים רצח. עבר לנו מסק"ר אחד בשמיים, הרמתי את הראש והתפללתי בלב שהוא יפיל עלינו פצצה. הם הורידו לי את הראש, גררו אותי ותלשו ממני את התכשיטים, ואז, איכשהו, נחרטה לי האות ה' על היד. הסתכלתי על זה והפצע לא דימם, זה היה פשוט אדום. וככה ידעתי שלא משנה מה, אני שמורה.
דמייני המולה של אנשים צועקים, כמו שאת רואה בסרטונים, ופתאום, אני עדיין רואה אותם צועקים, אבל נהיית דממה. בראש שלי יש דממה. חוץ ממשפט אחד שאני מהדהדת: לא להתנגד, הכל יהיה בסדר. וזה חוזר בלופ. לא להתנגד, להתמסר, הכל יהיה בסדר. ופשוט באיזשהו שלב הרימו אותי, והתחילו לזרוק אותי מאחד לשני, עד שהשליכו אותי לתוך ג'יפ יונדאי ישראלי לבן שהם גנבו. אני בתוך הג'יפ עם שני מחבלים מקדימה, ארבעה מחבלים מאחור ועוד שלושה מחבלים בבגאז'. ואני לבד איתם.
נסענו. ואז הוא, החמאסניק "הרשמי" היחיד שהיה באוטו, הרים לי את הראש ואמר לי, "תסתכלי". הג'וקר, באמת, אני קראתי לו הג'וקר. היה לו חיוך של ג'וקר על הפנים ועיניים של סמים. והוא אמר לי בצורה הכי תיאטרלית:
"Welcome to Gaza".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
