זה היה עולם ממלכתי. פרות קדושות נראו רק בהודו. לא היו כמעט גנבי שחיתות שלטונית או שלא נתפסו. והקונספציה הייתה שאין קונספציה. אנחנו האמנו לשלטון והוא הביט בנו מלמעלה כנתינים ממושמעים. למה? אולי כי מאיפה שהורינו עלו ארצה וכבניהם ובנותיהם, לא העזנו עדיין לצייץ. רק הציפורים צייצו אז אגב.
והיא? היא נותרה שם 50 שנה. רובצת על פתחינו ונוצרת בתוכה רק את כאב לוחמיה והמשפחות ששכלו את בניהם. אוףףףף, אני מכיר לפחות שתי נשים בנות 50 כמעט, שאמותיהן היו בהיריון כשהמלחמה פרצה והאבות לא חזרו ללידתן ובעצם לא שבו מהמלחמה.
וככה אחת לכמה שנים היא עולה לכותרות. לאחרונה בגלל הסרט ״גולדה״ וגם כי מלאו לה 50. ולפתע היא יוצאת מגבולות הגזרה של לוחמיה ושכוליה, לפתע מזכירים אותה ומנסים לנחם שוב את הכואבים נטולי הנחמה וגם להקיש ממנה על מצבנו הנוכחי.
אז מה עושה אדם רגיל, במקרה זה זמר צעיר כבן 24, כשלפתע פורצת מלחמה בקנה מידה יוצא דופן בסביבתו? מה ייקח איתו בתרמילו בצאתו מהבית מלבד גיטרה ועל מי יסתער ראשון בניסיון להגן על בני משפחתו? וגם כמה חפיסות סיגריות יגמור מרוב עצבים? הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:07, 20.09.23