צריך שהחטופים יחזרו הביתה. עכשיו.
צריך שהמפונים יחזרו הביתה. בקרוב.
צריך בית שירגיש כמו בית, מדינה שתרגיש כמו ריבון, יישובים שירגישו כמו ביטחון קיומי.
צריך יום אחד – רק אחד – שלא יפורסמו בו שמות נופלים, שוברי לב בנכונותם, בצעירותם, בערכים שבשמם יצאו ללחימה שמטרותיה הריאליות והיום שאחריה מעולם לא תוכננו.
צריך ראש ממשלה שיבין את גודל אחריותו ואת תהומות האסון, ירגיש משהו שמעולם לא הרגיש בעבר – הרופאים יאבחנו את זה כ"נקיפות באזור המצפון" – ויעשה את הדבר הנכון וילך.
צריך להתעורר רק בוקר אחד ולראות, מעבר לחומת הייאוש הבצורה, את האור המסתנן, את הסיכוי לקום מההריסות ולהתחיל מחדש.
צריך תקווה. אבל התקווה מתמהמהת – בימים מסוימים נדמה שהיא רק מתרחקת, מתעמעמת – והחיים הם שגרה תפלה שנעה בין דכדוך ליגון ל"חייבים להכין תיק".
וזה, אולי, הדבר העיקרי שאנחנו ממשיכים לאבד במלחמה הזו: את חדוות החיים הבסיסית. את הרצון והיכולת הישראלית הזו לחגוג את החיים, להרגיש בחיים, ליזום חיים. את הדבר הזה שהפך בעבר את ישראל – ללא קשר למצבה הנתון – לאחת המדינות המאושרות בסקרים בינלאומיים. הדבר הזה, המשאב הלאומי הקטן והמנצנץ הזה, הלך לאיבוד.
הטור המלא של רענן שקד במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
