אוקטובר / כשהתקרבנו לחופי ישראל, הגבר שישב לידי אמר בביטחון מוחלט: לא נוחתים בנתב"ג. זה לא המסלול הרגיל. יש לי רישיון טיס. אני יודע. הסתכלתי מהחלון. לא ידעתי אם להאמין למה שהעיניים שלי רואות או למה שהאיש עם רישיון הטיס אומר. נחתנו בנתב"ג. לא היו מחיאות כפיים כמו תמיד. בכלל, אנשים היו שקטים באופן מאוד לא ישראלי לאורך כל הטיסה. לקחנו מונית. הכבישים היו ריקים והנהג היה מלא זעם על הממשלה ועל המחדל. הוא נופף בידיים תוך כדי דיבור ובאיזשהו שלב חשבתי שהוא הולך לאבד את זה לגמרי ולאבד גם שליטה על הרכב. בימים הבאים גיליתי שנהג המונית היה רק הפרומו. שכל מי שאני מכיר, כולל כולם, על הקצה.
בזמן שהיינו באיטליה התארחה אצלנו משפחה מעוטף עזה. חברים. האמא לא הצליחה להוציא מילה מהפה במשך כל השבוע. רק שלחה לנו ווטסאפים עם שאלות פרקטיות – איפה השלט של המזגן? איך מפעילים את התנור? יש מפתח רזרבי לדירה? חצי מהחברים שלה נהרגו או נחטפו בשבת השחורה, היא כתבה. אז היא בהלם. באבל. לא מסוגלת לדבר. ערב לפני שחזרנו היא כתבה שהמדינה סידרה להם מלון, אז הם עוברים לשם. כשנכנסנו הביתה ופתחתי את המקרר ראיתי שהם השאירו לנו שוקולדים לאות תודה. רגעים קטנים של חסד. בלילה הייתה אזעקה. רצנו למקלט בפיג'מות. המקלט שלנו משותף לנו ולשכנים, משפחה בת שש נפשות. כולנו מצטופפים בחלל קטן. עומדים זה לצד זה במשך עשר דקות. ורק אז מותר לצאת. השכן־הגבר לא היה. לא היה צורך לשאול את האישה ובכל זאת שאלתי ונעניתי: כן, גויס למילואים. בגבול הצפון. לא יודעים מתי יחזור. הייתה אזעקה גם בבוקר. הבנות נשארו בבית כי בית הספר בוטל. בסופר היו חסרים הרבה מוצרים כי פיקוד העורף הוציא הנחיה להצטייד לקראת שהייה ארוכה במקלטים. חברים היססו להיפגש מחשש להשאיר את הילדים לבד. ובכל זאת, לא יכולתי להתכחש לתחושה הברורה שהחלה להתמצק בי משעה לשעה: טוב להיות בבית.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן