הפיצוץ הגדול הראשון ששמע מושי כהן בחייו היה במוצאי יום כיפור של 6 באוקטובר 1973. בצהרי אותו יום פתחו צבאות ערב במתקפת פתע נגד ישראל, ובחלוף מספר שעות נשמעה ברדיו סיסמת הגיוס של היחידה שלו. הוא היה אז בן 27, יליד עמק יזרעאל, מושבניק מבית שערים עם כפות ידיים גרומות של רפתן. קראו לו למילואים והוא לא היסס. השאיר את הוריו לטפל במשק, ארז תיק קטן ונסע למקום הכינוס במגדל־העמק, שם המתינו למגויסים אוטובוסים. הוא זוכר את ההמולה, את קציני הקישור של היחידות שעמדו עם רשימות וסימנו כל אחד שהגיע, וברקע לא פסקו לרגע נהמות מטוסי הקרב שהמריאו מבסיס רמת דוד הסמוך בדרכם לתקוף בסיני וברמת הגולן, רעש שמלווה אותו מאז שנולד במושב הקטן שגובל בשדה התעופה הצבאי.
ואיך שעלה לאוטובוס והתמקם בו, את זה הוא זוכר כאילו היה זה היום, פתאום נשמע פיצוץ אדיר. "אז לא היו אזעקות שהתריעו על טילים. שמעת ישר פיצוץ. ושם הייתה בומבה נוראית שטילטלה את האוטובוס", הוא מספר, "ואת כל מי שהיה בתוכו ובחוץ. היה לנו מזל גדול, לכל המילואימניקים שהתאספו שם, שהרקטות פגעו בשכונות מרוחקות". את הפיצוץ השני שמע ביום ראשון השבוע בשעת בוקר מוקדמת. 4:50, ליתר דיוק. זו השעה שבה הוא מתעורר כדי לחלוב את הפרות. הוא ועפרה אשתו הם אחרוני הרפתנים במושב שלא מסתייעים בפועלים. לא ישראלים ולא תאילנדים. קמים בעצמם, שותים קפה קטן ויוצאים מהדלת האחורית אל הפרות. רפת של 76 חולבות יש להם, 12 מהן היו "יבשות" ביום ראשון, ציפו להמלטה והוחזקו בנפרד מכל השאר. ורגע לפני שיצאו אליהן נשמעה אזעקה והוא ועפרה מיהרו לממ"ד. "ובחלוף כמה רגעים שמעתי בומבה נוראית כמו אותה בומבה ששמעתי אז במגדל־העמק", הוא ממשיך, "ואמרתי לעפרה, 'זה נפל אצלנו במשק'. ובאמת, חיכינו כמה דקות וכשיצאנו החוצה היינו בהלם מהמראה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
