ספק אם נדע אי פעם מה הרגישו כרמל גת, הירש גולדברג־פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב כששמעו בתוך המנהרה את נהמת הטנקים של צה"ל; ספק אם נדע מה הרגישו הרוצחים כששמעו את הנהמה, קרוב־קרוב, מה גרם לרוצחים לרצוח, האם בהלה רגעית או בעיה מבצעית או כוונת מכוון. השומרים של פרחאן אל־קאדי, החטוף שניצל, עזבו את המנהרה שהוחזק בה במגמה לחזור. לכן השאירו אותו בחיים. כשעלו למעלה, נתקלו בלוחמים של צה"ל, הרגו את לוחם הנח"ל עמית פרידמן ונהרגו בדרכם צפונה, למוואסי.
מירי רגב, שמיהרה לפרסם את המיקום הכללי של המנהרה שממנה חולץ אל־קאדי, ביצעה עבירת צנזורה – תקלה משעשעת כשמדובר בצנזורית הראשית לשעבר – אבל היא חפה מכל אחריות לרצח השישה. המחבלים במנהרה לא עקבו אחר פרסומיה של שרת התחבורה. במצב שנוצר ברפיח לאחר חיסול שדרת הפיקוד של הארגונים, כל חוליה, כל מחבל, פועלים עצמאית בשטח. איש לנפשו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן