בשבוע הבא נציין את חג העצמאות המר בתולדות המדינה. הצער על הקברים שנוספו השנה בחלקות הצבאיות והאזרחיות ייפגש בזעם על מה שנראה כמו אובדן דרך. אולי גרוע מזה: דהירה לתהום. לכאורה, עולם כמנהגו ינהג: הזרים יונחו; המשואות יינשאו; משמר הכבוד ידגל את נשקו; ריח המנגלים ימלא את יערות הקרן הקיימת. אבל הוודאות של ימי עצמאות קודמים לא תהיה שם: משהו בסיסי השתבש.
הנזקים העצומים שגרמו אירועי 7 באוקטובר מפתים אותנו לצלול פנימה, אל שאלות הקיום של המדינה. אבל אלה מותרות, עיסוק לימים נוחים יותר, כי בינתיים מתנהלת מלחמה שמסרבת להסתיים. המלחמה צודקת, אין ספק בכך, אבל גם מלחמות צודקות צריכות להתנהל בשכל. שפע כוח אש יש לצה"ל, גם מוטיבציה יש, אבל מתחת לכל הטוב הזה מבצבץ חוסר אונים כרוני. שבעה חודשים בעזה, וחמאס עדיין מחזיק בחטופים, משגר רקטות, מחלק מזון; שבעה חודשים בגליל, וחיזבאללה עדיין יורה לאן שבא לו, מתי שבא לו; שבעה חודשים, וכ־100 אלף ישראלים מנותקים מבתיהם, בלי תאריך יעד, בלי אופק ביטחוני. לא היה כדבר הזה.
הטור המלא של נחום ברנע מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:26, 09.05.24