מאז ההפיכה המשטרית וביתר שאת מאז 7 באוקטובר אני מעדיפה להתרכז בקונספט שנקרא יום ביומו. אני קמה, חוצה את היום והולכת לישון. בשבת, או מתי שרק מתאפשר, אני אמנם הולכת לבגין לצרוח על ההפקרה, אבל לא כי תקווה או מהפכה, אלא כי אי־אפשר שלא. אם אני חושבת על העתיד, זה גורם לי רק לחוש אשמה שלא התכוננתי טוב לקראתו. שאין לי אזרחות זרה, שאין לי נדל"ן, שאין לי אפשרויות פרנסה, שהילדים שלי, עקב חינוך לקוי, מורעלי ציונות ואהבת המדינה.
והנה באו שני האירועים המשמחים האלה ונתקעו לי כמו חץ לעתיד בין העיניים. אבל בשביל לחשוב ורוד אני אמורה לגייס, אלוהים יודע מאיפה, אופטימיות ותקווה, נכון? וזה, זה הולך ונהיה קשה מיום ליום/
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן