חשבתי שאתרגש כשהסדרה שלי תעלה או אתבאס אם תפרוץ מלחמה ביום הבכורה, אבל הכל מתגמד בימים האלה. הכל מקבל פרופורציה. אלה ימי מתח והכרעה לאומיים. שוחחתי בשבת שעברה עם חבר שהיה מעל למאתיים יום בהר דב. כשסיימו את הסבב הנוכחי, המג"ד שלו הביא לו ולשאר האבות בגדוד תעודות הוקרה לילדיהם, שבזכות החוסן שלהם, לאבות יש אפשרות להילחם ולשמור עלינו. הוא סיפר לי כמה זה שימח את ילדיו הקטנים. והוא גם אמר לי כמה הם משתוקקים ומוכנים להרחבת המערכה. חשבתי עליו, איך הוא לא מפחד? בלי לפרט, אומר שהוא יהיה בקו הראשון מול האש, זה לא מרתיע אותו? זה בלתי נמנע, הוא מסביר לי. יש לנו צבא כדי שלא יירו על אזרחינו ויגרשו אותם מבתיהם, והצבא צריך לממש את ייעודו. ותהיה בטוח שנעמוד במשימה.
הנה כי כן, אנחנו על סיפה של מלחמה שתהיה אולי אדירת ממדים, מבינים שאי־אפשר לוותר על חבל הארץ היפה שלנו בצפון. מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. החיים הם תקופה קשה, אבל אמן שיהיו בשורות טובות. שבת שלום. ×
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
