כטב"ם (ראשי התיבות של כלי טיס בלתי מאויש) הוא פשוט השם הכולל לכל כלי הטיס שלא כוללים טייס אנושי. הקבוצה הזו, שעם השנים רק הולכת וגדלה, מתחילה מכל מיני רחפנים שאפשר לרכוש באינטרנט בזול ולחמש אותם – ומגיעה עד לכלי טיס אימתניים ממש, כמו ההרמס והאיתן, שמפעיל חיל האוויר הישראלי, או הפרדטור האמריקאי. היתרון של הכטב"ם ברור: הוא בדרך כלל קטן יותר ממטוס קרב, הרבה יותר זול ופשוט להפעלה ממנו, קל להתאים אותו למגוון מטרות, והדגמים הפשוטים יותר גם לא מצריכים אופרציה מסובכת, מערך טכני מורכב, שדות תעופה, וכמובן – גם לא טייסים בקוקפיט. להחזיק חיל אוויר טוב ומתקדם, זה מסובך ויקר ועניין של מדינות אמידות, עם יכולות טכנולוגיות. אבל הכטב"מים איפשרו גם לארגוני טרור להקים כוח אווירי מאיים משלהם.
וכך נכנס גם חיזבאללה לתחום. גם זה לא קרה לאחרונה: הכטב"מים הראשונים הגיעו לחיזבאללה כנראה בתחילת שנות ה־2000, והיו כמובן מתוצרת איראנית. המתקפה הראשונה שלהם הייתה צנועה: לפני כמעט 20 שנה, בנובמבר 2004, חדר הכטב"ם הראשון של חיזבאללה למרחב האווירי של ישראל מבלי שזוהה, ריחף מספר דקות מעל נהריה, פנה לים ואז נפל. במרוצת השנים היו עוד חדירות כטב"מים של חיזבאללה, כולל במלחמת לבנון השנייה, אבל הם בדרך כלל יורטו. בינתיים שקדו בחיזבאללה על צבירת עוד ועוד כטב"מים איראניים מסוגים שונים, והקימו כוח מיוחד, יחידה 127 שמו, שעסק בפיתוח יכולות ההטסה שלהם. ישראל עקבה אחרי ההתפתחויות הללו, לעיתים הגיבה – בדצמבר 2022 מתחם יחידה 127 בלבנון הופצץ, למשל – אבל איכשהו, האסימון לא ירד. בין שלל המשימות הדחופות בצפון, כמו מאבק בפרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה ומניעת ההתבססות האיראנית בסוריה, הכטב"מים לא היו גבוהים בסדר החשיבות. זו הייתה, כמובן, טעות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן