בספר "רצות עם זאבים", הקלאסיקה הפמיניסטית שכבשה אותנו בשנות ה-90, מסלול החיים הנשי מתחלק לשלוש פאזות. 1) עלמה, השלב שבו את צעירה ויפה. 2) אמא שמגדלת ילדים. 3) גיל המעבר, שבו את הופכת משהו שנקרא Crone באנגלית, שזה או "מכשפה זקנה" או "זקנת הכפר החכמה".
היה קשה להבין שבגילי אני בדרך להפוך למכשפה הזקנה הזאת. לקבל שזה לא בהכרח מעליב. לאט־לאט מילאתי את עצמי מחדש במחשבות ובתחומי עניין שלא קשורים בשום דרך לקימורים ולבלוטות ההנקה בגוף שלי. למדתי לשבת בים וליהנות רק מהרוח הקרירה. ההרפתקאות שאני חולמת עליהן עכשיו לא מערבות שמלה אדומה חדשה או מחייבות תור ללק ג'ל. אני חולמת להצליח לעשות מסע מחוף אל חוף עם רן, מפנטזת לחזור לכתוב שירה, לשכור איזה בית על החוף שאוכל לגדל בו כלבים שאימצתי. וכן, אני מקבלת את זה שאני בדרכי להפוך לזקנה אקסצנטרית, אותה מכשפה זקנה וקסומה שקוטפת ייחורי גרניום בלי רשות מגינות של אחרים. זה כואב בהתחלה, אבל יש בזה כל כך הרבה חופש. סוף־סוף, אחרי שנים שאני מושאלת לריצוי של ילדים ושל בן הזוג שלי ומבטים של זרים, אני בדרך להפוך למי שאני.
"בגלל זה בא לי לרצוח אותו", עינת אומרת, "הוא לא מבין כמה קשה היה המאבק הזה, למלא את עצמי שוב מחדש. וכל שאלה כזו שלו ישר מחזירה אותי לשאלה אם אני עושה איתו מספיק סקס. הנה, שוב הוא גורר אותי בכוח לכל השדים הנשיים הישנים". "ומצד שני", אני אומרת, "מסכן. אף אחד לא הוציא לו ממו שמעכשיו המאהבת שלו היא רק בן אדם חסר מגדר". היא לא עונה, בדיוק קיבלה סמס שחסר לאיזה גדוד משלוח תחתונים וגרביים. אני מסתכלת עליה, על אהובתי ארוכת השיער והגבעולית. יום אחד נהיה שתינו מכשפות זקנות, אמן שהגברים שלנו ימשיכו לאהוב אותנו גם ככה ולא יחפשו איזו אישה מגוהצת פנים עם קארה מסודר שיודעת לתת לגבר להרגיש גבר. אבל גם אם לא, ניקח קו חמש ונעלה עליו. אני עם סומק שמרחתי במקום הלא־נכון בלחי, היא עם שקית עם מטקות.
וכל הדרך נצחק. ואחרי זה, אולי, אני אקרא לה את השיר החדש שלי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 11:02, 03.04.24