פאק, מה עשיתי.
למה הייתי צריך לנסוע עד לפה רק כדי להבין שלא טוב לנסוע לפה. לא טוב בכלל. אומרים לך להתרכז עם כולם במרכז הארץ; אומרים לכל המדינה להתרכז במרכז. מה רע?
ואני בסך הכל בר־מזל; לא פוניתי לבית מלון, לא נאלצתי לשכור דירה, אני בתוך הבית נמצא, בתוך החדר האינטימי שלי בתל־אביב; מה הייתי צריך לצאת מהבית ולנסוע למקום שהוא, כרגע, לא ארץ לאזרחים? רשמית. מוכרז. הכל מפונה. "מרגישים פה מלחמה, כל היום בומים והתרעות, הקיבוץ הפך למוצב צבאי", כמו שתגיד לי תכף נועה שחרי מכיתת הכוננות של קיבוץ מעיין ברוך המפונה. אבל אני לא צריך שהיא תגיד לי: תכף הבומים ישיגו גם אותי, לא נשמעים כמו שום דבר מהסוג ששומעים דרך ממ"ד תל־אביבי. נשמעים כמו אצלך בסלון, לייב. פיצוצים.
"זה שלנו", ירגיעו אותי בכיתת הכוננות בשתי המילים שאמורות להיות צפירת הרגעה, לחש הקסמים של כל מי שעדיין מסתובבים פה. "זה שלנו". אה, בסדר, שלנו. אז כמעט חטפתי כרגע דום לב מתוצרת ישראלית. באמת תודה, זה עושה בשבילי את כל ההבדל.
אני עובר את ראש פינה. הכבישים המוכרים, האהובים, כולם שלי, לרשותי, הביקושים צנחו לאפס, אני יכול לקפוץ כרגע, אם אבחר, לקייקי כפר בלום, המקום ההמוני להחריד שבו עמדתי שעות בקיץ שעבר עם הילדים המיואשים בתור לזכייה הגדולה – אבוב משלנו – ולקחת לעצמי כמה אבובים שארצה. מי יעצור אותי עכשיו? קחי מה שתרצי, אם לצטט זמרת בת 70.
אבל אני רק ממשיך לנסוע. עובר את צומת קדרים, אגמון החולה. השמש זורחת פתאום, הכל ירוק מסביב, זה עשוי להיות יום נהדר לשיט אבובים אבל השמיים מלמעלה גדולים ופתוחים מספיק כדי להמטיר כ־150 אלף טילים שאומרים שחיזבאללה השקו וטיפחו במרחק שני קילומטר מכאן ורק מחכים להזדמנות לדיוור ישיר.
על ההר מולי, יבהירו לי תכף, מתבוננים בי עכשיו דרך משקפות, רואים אותי בבירור נע ברכב שלי. זו בחירה שלהם אם להוריד אותי או לא. זו גם בחירה שלי; הבחירה לבוא לפה היום, עם צלם שאומר לי עכשיו: "אני לא צלם מלחמות. זיו קורן צלם מלחמות", ואני עונה לו: "תמשיך לדבר ככה, אני מוריד אותך פה". על הילדים זה עובד לפעמים.
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 11:29, 18.01.24