ישראל מוכת צער ויגון. התחושה היא כי אין בית שאין בו מת. כל ישראלי הכיר נופלים. אני מכיר קבוצות תמיכה ונחשף אליהן, ודרך זה מבין את עומק השבר. יש קבוצה לאלמנות בהיריון, יש קבוצה ליתומים שאיבדו גם אב וגם אם, יש קבוצה לחטופים ששבו אבל בני משפחתם נותרו מאחור, יש פוסט־טראומטיים ויש כאב ללא גבול.
סיפר לי לוחם שהיה בקרבות רבים ועלומים, אחד שבאמת ראה הכל מהכל, שבלידה של בתו ראה דם, ולפתע היה לו פלשבק כאילו הוא בעזה. הוא יצא מחדר הלידה במהירות כדי להירגע. תצטרכו להאמין לי: מדובר בלוחם עז נפש, שעשה ועושה דברים שגם בסרטי מלחמה לא רואים. אבל הנה, ברגע משפחתי ואישי כל כך, משהו מכל המראות יצא החוצה והציף את הכאב.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
