פגשתי את עמית בר, לוחם גיבור שאיבד את רגלו בקרב קשה בעזה. הייתה לנו שיחה גלויה וכנה על החששות שלו ממה שיהיה. בחור מתוק בסדיר, בתחילת שנות ה־20, עם חלומות ותקוות, שמצא עצמו שוכב לפתע בבית חולים במצב אנוש, כאוב ובלי רגל, ומתחיל את המסע בחזרה. שאלתי אותו מה מחזק אותו בימים האלה, ואיך אוכל לעזור. והוא אמר לי שהוא אוהב לכתוב. והתחלנו איזה דיאלוג כזה, מעין סדנת כתיבה מרחוק שעשינו, ובין היתר ביקשתי ממנו לכתוב מכתב לעמית הצעיר, מנקודת המבט שלו היום. בתיאום עימו אני מפרסם פה את מה שכתב, כמעין הצצה עבורכם לסיפור אחד של בחור צעיר שיצא מעזה בלי אחת מרגליו, ומגייס כוחות להמשיך קדימה.
"לעמית בן ה־13. אולי אתה מרגיש שהתבגרת, מתחיל להניח תפילין, מתחיל חטיבת ביניים, אבל אתה עוד ילד קטן תמים ושאינו יודע לחשוב.
עוד יזרמו מים בנהר חייך, תתבגר, תעשה הר מעכבר - כל מיני בעיות שחשבת שהן הכי חשובות בעולם, יותר מהשמש. תחפש לפתור בעיות וכשחשבת שפתרת את הבעיה, היא תעמיק או שתגיע חדשה. אתה עוד תבין שאלו החיים; לפתור בעיות.
אין ספק שהחיוך שלך יישאר לאורך כל החיים, גם כאשר תשכב חודש בטיפול נמרץ עם רעידות, הקאות וחיידקים. זה משהו שיחזיק אותך, אם לא לחייך מה נותר?"
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 14:00, 13.03.24