בהיעדרם של עוגנים ריאליים, תרחישים מציאותיים, עובדות, נתונים, סיכוי סטטיסטי מתקבל על הדעת שדווקא התקווה שלי תנצח, אני משתדלת לא לקחת אותה אישית מדי. באופן מעשי, זה אומר שמעולם לא מילאתי לוטו, ובאופן רגשי זה אומר שאין לי נטייה לחשוב שדברים טובים או רעים יקרו דווקא לי או לקבוצה שלי, הגם שהדברים משפיעים עליי באופן פרטי וקבוצתי. בואו נגיד שאם "אלך בגיא צלמוות" אירא רע, ועוד איך.
"איי הב אה דרים", כמובן. למה רק אחד? מלא. אבל אני משתדלת לבחון באופן מעשי ורציונלי כל תקווה ותקווה שיש לי ולהעריך את סיכויי ההתגשמות שלה בחשש. זה הטעם האמנותי שלי: להעדיף פיכחון על פני אשליית ביטחון, ופחד על פני שאננות. אני מעדיפה את התקווה שלי - גם אם היא זורחת בתוכי בהירה ככוכב ורצויה כמצפן - ערה לאפשרות כישלונה. למה? כדי שאוכל להתכונן לכל מניפת האפשרויות ולהכין תוכנית מגירה נוספת. אני שואפת לתקווה פחות ילדותית, פחות נרקיסיסטית, פחות חד־ממדית. תקווה נרעדת וערנית כאף של ארנבת. תקווה שהיא, ובכן, רק תקווה. לא הבטחה. לא ערובה. לא ביטחון.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן