לפני כמה ימים התפרסם בעיתון זה ראיון עם סמח"ט גולני שסיפר על ימי הלחימה בשג'עייה, על המשימות המורכבות, על הסיכונים, על הניתוק מהבית ועל תעצומות הנפש הנדרשות מהלוחמים שאיבדו 82 מחבריהם. מבין שלל הדברים שאמר, מחץ את ליבי במיוחד הכאב שלו על מה שנהוג לכנות "הפילוג בעם". אותה אווירה שהיטיבו לתאר "ארץ נהדרת" במערכון שבו אודי כגן, כחייל מילואים, חוזר הביתה אל הסחל'ה של הריבים הפוליטיים שנשארו, כמו לא הייתה השבת השחורה, בדיוק אותו הדבר.
חוסר היכולת להניח בצד את המחלוקות, את הסיסמאות הלעוסות והאיבה, מדכא אותו כל כך, עד שבאבחה הוא קם משולחן הארוחה המשפחתי וחוזר לעזה. כי שם, אפילו שם - בתוך גיהינום הלחימה וסכנת המוות - קל לו יותר.
המערכון קלע בול. גם הסמח"ט מספר איך נפלה רוחם של קצינים שיצאו לרענון אחרי חודשי לחימה ארוכים, ואיך הקצונה הבכירה פחדה בדיוק מזה, שהלוחמים ישובו נכאים ויתחילו לריב בנמ"ר במקום להתמקד במשימה.
ואני קוראת את הכתבה וליבי נחמץ. הוא כל כך צודק. הלוחמים עוברים קושי שאי־אפשר לתאר, מסכנים את חייהם בבוץ העזתי, והמינימום שהעורף יכול לתת להם, שזה בגדול לסתום קצת את הפה – הוא לא נותן. אם זו לא בגידה, אני לא יודעת מה כן. וככה, תוך כדי שאני מתלהטת, אופס...
ושוב אני נמלאת בושה ונזכרת איך בשבוע שעבר, בארוחה המשפחתית, לקראת הדיון בבג”צ על עילת הסבירות, כמעט חתכתי לפרוסות את גיסתי. למה לעזאזל אני לא יכולה להיות קצת יותר "יחד ננצח" או "יחד לא ננצח" או רק "יחד" כלשהו? מה יש לי? ובאותו רגע אני חוזרת להתבייש ומוכנה להתדסטל אטבריאן. להתנצל על הכל. שהסמח"ט וגיסתי יכנו את צעצוע הבלהות של שמחה רוטמן גם "פסטיבל המחול בכרמיאל".
הטור המלא במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
