מה שקרה הוא שבשישי שעבר הלכתי לאיזה דוכן של מילואימניק שיש לו עסק לסנדלים. בגלל שהוא מילואימניק שברגעים אלה נמצא בעזה כחלק מסבב שלישי, אומר שלעסק שלו קוראים "סנדליקה", ואתם מוזמנים בהחלט להיכנס לאתר שלו ולהזמין ממנו סנדלים שהוא מעצב בעצמו. מי שמבין בזה, ואני בהחלט לא אחד שמבין, אומר שיש להם סנדלים יפים מאוד. אגב, כשהייתי ילד הלכנו רק בסנדלים. לא יודע אם זה מה שהיה באותה תקופה אצל כולם, או שזה קשור לעובדה שגדלתי כילד דתי ברמת הגולן, אבל בקיץ היינו בסנדלים וכשאמא נסעה לטבריה לקנות לנו אותם, היא לא שאלה מה מידת הנעליים, אלא ציירה את כף הרגל שלנו על דף, ועם הדף נסעה לטבריה. זה היה טקס מדגדג ונחמד.
אז אני בשישי שעבר בדוכן של "סנדליקה", בא למדוד סנדלים, כי אני רוצה לתמוך במילואימניק, ומה אני מגלה? שהשמנתי ברגליים. כלומר בכפות הרגליים. כלומר הרגל שלי, שפעם הייתה גדלה לאורך, גדלה כעת לעומק, וצמחה לי מעין כרס בכפות רגליי.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
