92 ימים לפרוץ המלחמה בעזה, בכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל־אביב נערכה אתמול עצרת תחת הכותרת "אסור להגיע ליום ה־100, מחזירים את החטופים הביתה עכשיו".
אגם גולדשטיין־אלמוג (17), שהייתה בשבי בעזה במשך 51 ימים עד ששוחררה עם אמה, חן, הקליטה סרטון שהוקרן בעצרת: "בעזה את חיה את המוות", אמרה אגם בסרטון, "את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך, את לא יודעת איך זה ייראה. את לא יודעת אם זה יקרה בעינויים, שפשוט יירו בך, או מהפצצות של חיל האוויר. את כל הזמן חושבת איך המוות הולך לקרות, איך הוא יפגוש אותך".
עד היום נשמעו הרבה טענות על אונס ופגיעות מיניות שביצעו אנשי חמאס, אך היו מעט מאוד עדויות מצד אנשים שמכירים את הנשים שנפגעו באופן אישי. העדות של גולדשטיין־אלמוג מהשבי מצמררת: "הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות", היא אומרת בסרטון, "הן פצועות פציעות מאוד קשות ומורכבות, שלא מטופלות. הן חבשו את עצמן, או שאנחנו עזרנו להן לחבוש. החומרים נגמרו, האספקה הולכת ופוחתת, הן סובלות גם מפגיעה פיזית וגם מפגיעה נפשית, ואני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן, באיזו תקווה הן עוד נאחזות. אני מבקשת מכם לעשות הכל כדי להוציא את החטופים משם".
בעצרת הוקרן גם סרטון שבו הופיע אופיר אנגל (18), ששוחרר משבי חמאס אחרי 54 ימים. "הם אמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא הולכים לחזור בחיים, שאף אחד לא רוצה אותנו בישראל ולמשפחות לא אכפת”, סיפר, “כל יום שעובר – זה שובר אותך עוד קצת. כל הזמן שומעים בומים. כל הזמן, בלי סוף. כל הזמן אתה מפחד שאולי יפגעו בבניין שלך".
הוא אף סיפר על החשש לבת זוגו. "ב־7 באוקטובר ראיתי את יובל והמשפחה שלה עומדים על הכביש עם שני מחבלים, אז חשבתי שהם או חטופים או מתים", אמר בסרטון, "דבר ראשון כשהגעתי לישראל שאלתי את אחת החיילות 'מה קרה ליובל ולמשפחה שלה?' היא אמרה לי 'היא בסדר', והתחלתי לבכות במיניבוס. אבא של חברה שלי עדיין שם, וגם אח שלו ושאר החטופים. צריך לשלם כל מחיר אם אנחנו רוצים שיחזרו חטופים, ולא ארונות”.
רומי כהן, אחותו התאומה של נמרוד כהן שנחטף לעזה, אמרה בעצרת: "שלושה חודשים שנמרוד בעזה, וזה כמו יום אחד ארוך, מתיש, שלא נגמר. אני ומשפחתי עדיין באותו יום ארור שבו ראיתי ביוטיוב את האדם שאני הכי אוהבת בעולם נחטף באכזריות בידי טרוריסטים. נמרוד כבר 92 בשבי, בתנאים לא הגיוניים, הוא וכל 136 החטופים. אני דואגת לו, אבל מעבר לזה, אני פשוט מתגעגעת. אני שואלת את עצמי איך ייראה העתיד שלי במדינת ישראל כשאח שלי ושאר החטופים לא כאן? איזו תחושת ביטחון נשארה לי? מי מבטיח לי שדבר כזה לא יקרה שוב? ככל שעובר הזמן אני מפחדת שהם יישכחו. אל תשאירו אותם שם, אין להם זמן".
