לינוי מדר, (34), נשואה ואמא לשניים, עובדת בחברת "דגי הדן": "אני צפונית במקור. גדלתי במטולה בשכונה שלא נותר בה היום בית אחד עומד. אחרי החתונה בעלי אלון ואני עברנו לגור בקיבוץ דן, קילומטר מהגבול. שם נולדו לנו יהונתן (4.5) ולביא (1.5). ואז הגיע 7 באוקטובר. כמו רוב המדינה נתפסנו עם המכנסיים למטה. יום אחר כך קיבלנו הודעה מראש המועצה שכדאי שנקום ונתפנה, נברח יותר נכון, כי יש חשש שמה שקרה בדרום יקרה בממדים יותר גדולים בצפון. מצאנו דירה בקיבוץ בית זרע, ועכשיו סגרנו חוזה לשנה נוספת. כדי לראות את ההורים שלי אני צריכה לנסוע 40 דקות לקופסת הגפרורים שהם גרים בה, וההורים של בעלי בכלל מפונים לתל־אביב".
נעמה שקד לוי (49), אמא לשלושה, גרושה, בעלת העסק "משק כנפיים", מרכז מנהיגות ויזמות: "ב־7 באוקטובר הייתי בשיט על הנילוס, והילדים שלי היו בבית עם אבא שלהם, בקיבוץ גבולות. כשהתעוררתי קבוצות הווטסאפ היו מפוצצות בהודעות, היה ברור שאנחנו באירוע אחר לגמרי ממה שהכרנו. אבא של הילדים שלי הוא סגן הרבש"ץ, אז הוא ממש היה בלחימה. הגעתי לארץ ב־10 באוקטובר ויום לאחר מכן כבר הצטרפנו למפוני קיבוץ גבולות באילת. היום אני נעה בין גבולות למקומות שונים. לא מוצאת מקום שנכון לי להשתקע בו. התחושה שהאדמה שלנו מחוללת היא נורא, נורא קשה ולא נותנת לנו להמשיך הלאה, להחלים. אנחנו עדיין תקועים ב־7 באוקטובר, אבל אין לנו מקום אחר".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
