בקבלה של בית היולדות במרכז הרפואי לגליל תאריכים כבר לא נמדדים במספרים, אלא במילים. יש "לפני" ויש "אחרי". מי שכתב את זה, 10.10.23, שלושה ימים אחרי היום שבו השתנו החיים בישראל ללא הכר, כבר ידע מה קרה – שעשרות אלפים מתושבי הצפון, כעשירית מהאוכלוסייה שעל בריאותה אחראים רופאי המרכז בימים כתיקונם, פונו מביתם; שכל פעילות מחלקות האשפוז של בית החולים הועברה לחללים ממוגנים, לרוב מתחת לאדמה. אבל הוא לא ידע מה יקרה. ספק אם גם הוא האמין שהתאריך שכתב באופן אגבי, קצר רואי, ללא היומרה לחזות את העתיד או להישבע בשמו, יהפוך לנצחי, כמעט כתובת קעקע. אם היה יודע שאלו יהיו הספרות האחרונות שייכתבו כאן במשך קרוב ל־11 חודשים, אולי היה מקפיד יותר על יושר הקו של ה־1, על עגלגלות ה־0, על עקלקלות ה־3.
לכך שבית החולים הזה ממשיך לתפקד גם עכשיו אחראי פרופ’ שאול שאשא ז"ל, מנהלו הקודם. בהתמחותו, פרופ’ שאשא היה נפרולוג, אבל הוא הגדיל להבין לא רק בכליות או ביתר לחץ דם – אלא גם במהות החיים בישראל. הוא הבין, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, שבישראל לדברים יש נטייה ללכת ולהסתבך. "תפיסת המיגון של בית החולים התחילה כבר לפני מספר עשורים", אומר צביקה שלג, סגן מנהל בית החולים, "קראו לפרופ’ שאשא 'משוגע' כי הוא קבר מיליוני שקלים מתחת לאדמה. עם השנים, בתמיכת משרד הבריאות, ובעיקר אחרי מלחמת לבנון השנייה, התפיסה הזאת של חללי טיפול ממוגנים וחללי אשפוז ממוגנים הפכה להיות מנדטורית בישראל. כל האתרים הקריטיים ממוגנים בסביבתם הטבעית, זאת אומרת שחדר מיון הוא ממוגן בתנאים הטבעיים שלו. רופא שעובד בחדר טראומה, לא יכול עכשיו לשאול את עצמו איפה המנורה, איפה הסכין. כל הציוד מוכר לו ולאחיות".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
