"האכפתניקים" זה שם קוד מושלם למשרתי המילואים. מי שעזבו בתים, עסקים, חיים מלאים, והתמסרו להתנדבות ארוכה וקשה אף שמעולם לא חלמו על קריירה צבאית. מי שסוחבים את האלנוקה הכבדה הזו כבר יותר מ־80 יום, בלי שום אופק לסיום, רק כי אכפת להם. אחוז קטן מהאוכלוסייה שמאיר באור גדול מאוד את מה שאנחנו יכולים להיות. חברה מגויסת – לא מבחינה מיליטריסטית, אלא כזו שמוכנה למצוא כוחות יש מאין למען מטרה צודקת. חברה שיודעת לריב כמו שצריך, אבל מבינה מה חשוב באמת. וככל שהמילואים נמשכים זמן ארוך יותר, כך הפער בין השיחה בשטחי הכינוס, בטנקים ובנגמ"שים לבין השיחה האזרחית הולך וגדל. שם, בתוך הבוץ והזיעה המשותפים, מנצנצות להן תקווה ורעות למרות המחלוקות. בעורף הרעל מפעפע מחדש. ההרגלים הישנים שלנו קמים עלינו לכלותנו.
"לפחות פעם בשבוע עשינו ערב פלוגה מסביב למדורה עם המון אהבה והמון מחלוקת", מתאר רוזנר. "הנחת המוצא היא שמה שקרה במדינה בשנה האחרונה היה לא סביר. נכנסנו לסבב נקמה מוגזם ומיותר שבו כל צד רק הרים את החומות. בשיחות הללו יש הרבה הכאה על חטא שלמעשה אנחנו חיים בחברות נפרדות. אנחנו כבר לא חיים יחד בערבוב – לא בשכונות, לא בבתי הספר, לא נפגשים בתנועות נוער, וגם בצבא כבר פחות נפגשים. לכל יחידה יש גוון סוציולוגי אחר. אם יש משהו שעלה עכשיו בעוצמה זו הבנה שמושגים כמו ישראל הראשונה והשנייה, ישראל ויהודה, אלו מושגים שיפילו אותנו" הטור המלא של חן ארצי סרור מה"מוסף לשבת" מחכה בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן