ישבנו על כיסאות פלסטיק במטבח של אחד הבתים הבודדים ששרדו את המלחמה בכפר ג'וחור א־דיכ. זה כפר קטן, בקושי 3,000 תושבים, שבתרגום חופשי פירוש שמו הוא "מחילת התרנגול".
אל"מ אלעד שושן ירד מהתצפית בגג והתיישב על אחד הכיסאות. ברקע נשמעה ספירה לאחור: עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ורעם אדיר איים לקרוע את עור התוף. המחילה האחרונה שנותרה בג'וחור א־דיכ פוצצה. והיא לא שימשה תרנגולות. מדובר בפיר בעומק 16 מטר שירד למנהרה, אחד מתוך עשרות פירים בכפר ובשכונה הסמוכה שהובילו אליה. רשת סבוכה של תת־קרקע שקישרה בין בית ספר, מסגד ושכונה גדולה שהוקמה על אדמות הכפר: 31 בניינים בני שש קומות כל אחד. בצה"ל נתנו לה את השם "שכונת הנגדים" משום שאוכלסה בפעילי חמאס בדרג ביניים – אנשי מנהלה, חימוש, בינוי ולוגיסטיקה.
זה היה הפיצוץ האחרון. בשכונת הנגדים כבר אין יותר בניינים, גם לא פירים. אבל עבור חטיבת המילואים 646 ("עוצבת שועלי מרום"), ששושן הוא מפקדה, המלחמה עוד לא נגמרה. מהרצועה יצאו בשבועיים האחרונים כמה חטיבות מילואים וחייליהן שוחררו בחזרה לבתיהם, לענייני החיים שמחכים להם שם. ללימודים, לפרויקטים התקועים בעבודה, לעסקים שהשאירו מאחור ולכו תדעו מה עלה בגורלם. בעיקר הם שבו לנשים ולילדים שכל כך דאגו להם. עשרות אלפים חזרו הביתה מהמלחמה, אבל אלפים עוד נלחמים בפנים. ומכאן, מהכפר הקטן הזה, שמשקיף על מחנות הפליטים נוסייראת ואל־בורייג', נראה שהמלחמה רחוקה מלהסתיים.
הכתבה המלאה של עודד שלום מ"המוסף לשבת" מחכה בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 15:24, 04.01.24