בעיניי, התוכנית האמריקאית־סעודית היא המפתח. אבן הראשה שלה היא הקמת מדינה פלסטינית. חזון שתי המדינות מאפשר לביידן להכניס תחת מטרייה אחת את כל המדיניות הסוניות, את האגף הפרוגרסיבי במפלגה שלו ואת הבוחרים הצעירים שמואסים בשני המועמדים לנשיאות. עם החזון הזה הוא ישיג רוב בקונגרס לברית הגנה עם סעודיה ותמיכה של הבוחרים בהחרפת הצעדים נגד איראן. בלי משאלת הלב הזאת, הסיכוי הזה, הכל מתמוטט.
ההזדמנות של ביידן היא גם ההזדמנות של נתניהו. המאבק נגד מדינה פלסטינית מאפשר לו להחזיר אליו חלק מהבוחרים. אתם לא רוצים 7 באוקטובר בכפר־סבא, יאמר להם נתניהו. רק אני אעצור את הסחף.
כשחברי צוות המשא ומתן טענו בשובם מקהיר שהתנאים קשים אבל יש על מה לדבר, נתניהו סתם להם את הפה: הם נוקבים במחיר הקמעונאי; הוא מסתכל על החשבון הסיטוני. אם יסכים לשאת ולתת על מדינה פלסטינית, משהו שהוא הטיף לו בעבר, אין לו ממשלה, אין לו מורשת, אין לו חזון. ההיסטוריה הטילה עליו את המשימה לסכל את התוכנית. לא רק גורל החטופים מתגמד מול התפקיד שהטילה עליו ההיסטוריה – גם עתידם של הישראלים בצפון, גם הסיכוי לפרק את שלטון חמאס בעזה, גם המאבק ארוך השנים בגרעין האיראני. נתניהו איש למאנשה.
בבית הלבן מבינים את התפקיד שלקח על עצמו נתניהו. יש שם מי שמאמין, בצדק או לא, שנתניהו איננו הקובע היחיד בישראל. עובדה: ביידן, בעיקר הוא, מנע ממנו להרחיב את המלחמה בלבנון; כפה עליו, בניגוד להצהרות שלו, להושיט סיוע הומניטרי לאוכלוסייה בעזה, לפתוח מעברים, להעביר מזון, להשתתף בשיחות בקהיר. בונים שם על צמרת הצבא וזרועות הביטחון, על גנץ, איזנקוט, על דרעי, על חיילי המילואים, על תנועת המחאה. המאבק רק מתחיל.
הטור המלא של נחום ברנע מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
