משהו בסבלנות שלי, ולמעשה בסבלנות של החברה הישראלית כולה, פקע. אנסה להסביר לכם, לפחות מבחינתי, מדוע: קצת לפני ששמעתי את ההצטדקויות של אותו פרשן חרדי, פגשתי את שחר, מג"ד בגולני, את איתמר מסיירת צנחנים ואת עומר מגבעתי. שחר נפצע בחאן־יונס, וכבר חזר מאז לתפקיד. הוא איבד כעשרה חברים בלחימה. עשרה חברים מהמעגל הקרוב. תחשבו על זה: עשרה אנשים צעירים שהיו חלק מחייו, אינם. כשנפצע ונלקח על האלונקה, עוד חילק פקודות לחייליו להמשך הקרב (קרב שבו חוסלו עשרות מחבלים). איתמר איבד שני חברים באירוע קשה אחר. הוא פצוע בבטן, והגיע להופעה שלי עם צמיד יד של השיקום בשיבא. עומר היה גם בהופעה, הגיע קצת באיחור, ישב על כיסא גלגלים, ושמתי לב שהוא זע בו, שקשה לו שעה וחצי לשבת בלי לנוע. אלה שלושה ישראלים שבזמן שהפרשן החרדי שואל מה יהיה עם שירת נשים, שואלים רק דבר אחד: איפה אני יכול לעשות הכי הרבה עבור המדינה. איפה צריך אותי ומתי אוכל לחזור למערכה.
הפער הזה, בין הצעירים שמקריבים את גופם ונפשם כדי לשמור עלינו להתחמקויות של החרדים מגיוס, פשוט לא עובר בגרון יותר. משהו באמת השתנה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן