אנשים מחברים את זה לדיכאון: אם אדם לא יוצא מהמיטה - אז הוא בטח עצוב. אבל זו טעות בתפיסה. דיכאון זה כשאתה לא יוצא מהמיטה כי אין לך כוח לעשות כלום. אני בעד לעשות וליצור, פשוט אני בעד לעשות וליצור מהמיטה. אני לא מבין למה במשרדי הייטק, למשל, מסדרים לכל אחד שולחן וכיסא, במקום לפזר מיטות ולתת לאנשים לשכב עליהן עם לפטופים ולעבוד. בעניין הזה אני מקנא בהומלסים. שמתי לב שהם שוכבים הרבה. אגב, ראיתי פעם הומלס בקריית עקרון ושאלתי אותו, אם הוא כבר הומלס, למה שלא יעשה את זה בעיר נורמלית? כאילו, אתה ממילא חסר בית, למה שלא תהיה חסר בית בתל־אביב?
אז קוראים לי חנוך דאום ואני מאמין בשכיבה כדרך חיים. גם כשיש לי זום אני עושה אותו בשכיבה ובאופן כללי אני המון שעות במאוזן, וחשוב לומר שזה לא בגלל עצלות. זו אמונה שלי. אני מאמין שלעמוד זה משהו שעושים רק כשאין ברירה. אני בבית שלי, מדוע לעמוד? מה קרה, שרים את ההמנון? הנשיא נכנס? למה לטרוח?
אם יש צורך לצאת מהבית לפגישה כמובן שאקום ואלך, אבל סתם ככה לעמוד, בלי מטרה? גם לשבת אני לא אוהב, אגב. למה לשבת, מה אני בכיתה ד'? אני בספרייה? מה יש בישיבה שאי־אפשר לעשות בשכיבה? מבחינתי גם הייתי אוכל במיטה, רק שאפרת לא מרשה. אבל חוץ מאוכל, למה אני זקוק לכיסא? אם לעמוד זה כורח ולשכב זה כיף, אז ישיבה זו סתם פשרה בדרך.
אני בן 48, הייתי במקומות יפים בעולם, ראיתי הרבה מחזות וסרטים ופגשתי אנשים יוצאי דופן, ואני אומר לכם שלא מצאתי דבר מדויק יותר מלשכב מתחת לשמיכה.
הטור של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
