מה שקרה הוא שבגרתי טיפה יותר מדי, ואני שוב מוכנה לעשות איתם הכל. עצם האפשרות לבלות עם הילדים שלי, שהם מזמן לא ילדים, אלא אנשים די נסבלים, הפכה להיות אטרקטיבית מחדש. גם בעיצומה של הדכדכת והמלחמה והפרשייה הביטחונית שעל הכוונת ואיראן שמתכננת. אם הם רוצים, אני באה. לא משנה לאן: למסיבת אוזניות, למשחק כדורגל, לשחזור גלגולים, למצדה. הכל טוב. אני באה ומתפגרת מאחוריהם על שביל הנחש עם חיוך סיקריקי על השפתיים; אני באה גם אם הם תופסים אותי מדדה הביתה בייאוש אחרי הפגנה בקפלן ואומרים מילים מוזרות כמו "באולינג".
אין לי מושג מה זה באולינג. ראיתי באולינג רק בסרטים אמריקאיים, תמיד בליווי צ'יפס שמנוני ושיברון לב. כן, שמעתי שהורים תופרים שם ימי הולדת, אבל אני מדור ה"מתנפחים" ותלישת אוזני ארנבים בפינות ליטוף. פיספסתי את הבאולינג בחמש דקות. כשרק החלו להנץ כל מתחמי ה"פלאנט" בקניונים בתחילת העשור, אני בדיוק הודעתי לילדים שלי שחלאס. אני סיימתי לעשות איתם את כל הדברים שמשמחים אותם ביחס ישיר לכמה שהם מאמללים אותי, ושהם כבר מספיק גדולים כדי להתארגן לבד על בילויים דוחים.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן