אני שואלת את אריה מליניאק, אתה שמח שנשארת בחיים? "איך אני יכול לדעת?" הוא שולף, "אף פעם לא הייתי מת".
בחמשת החודשים האחרונים, מאז שעברת השתלת מח עצם, אתה מרגיש אחרת, חי בתחושת הודיה?
"למי אני אודה, למשרד הבריאות? לממשלה? הייתי 'כפסע'. פעמיים".
אז יש אלוהים?
"אני אמרתי את זה?" הוא שואג.
סליחה.
"כששוחררתי מבית החולים, אחרי חצי שנה של אשפוזים, אמרתי לרופא שהציל את חיי: 'אני לא בן אדם דתי ולא מאמין באלוהים, אבל אני מאמין שאלוהים הוביל אותי דווקא אליך'. זהו, יותר מזה לא תצליחי להוציא ממני", הוא מניף את ידו בחדות ואז מחליק על הפלומה הקוצנית שמתחילה למלא את הקרחת. "תראי תמונה שלי מלפני שנה, לא הייתה לי שערה לבנה אחת, ועכשיו, אחרי הכימו, צומחים קוצים לבנים, אבל מה זה משנה? אני בן 74, אין לי תוכניות לחזור לגיל 20".
היו לך, בעבר?
"לא, אבל היו לי זמנים יותר טובים. חייתי כמו בן 50 ונראיתי כמו בן 50 וכל הסביבה שלי הייתה של בני 50. למרות זאת, הרופא אמר לי שאילו הגעתי למחלקה לפני כמה שנים בכלל לא הייתי מועמד להשתלה, מפני שעוד לא עשו אז השתלות מח עצם מעל גיל 70 ואני, עם בעיות הלב שלי, לא הייתי עומד בזה. למרבה המזל הרפואה התקדמה, אבל אין אצלי 'החלמתי'. גם את 'הבראתי' ו'אני בריא' מחקתי מהלקסיקון. לוקמיה חריפה היא סרטן מתעתע, עם עליות וירידות, שעלול לחזור, אז אין טעם לחיות באשליות".
בית פרטי ברמת אפעל. על השולחן שתי כוסות, מים ותה, והוא לוגם מהן לסירוגין. חמשת נכדיו משתוללים על הדשא עם שלושת נכדיה של אשתו השנייה, נטע איכר ("המומחית מספר אחת בישראל לביטוח ימי!") שצעירה ממנו ב־18 שנה. את האידיליה סודקת רק מערכת החימום שפועלת בפול־טורבו גם בשעת בוקר נעימה. "כל הזמן קר לי", הוא לא מתלונן ובטח שלא מתקרבן, רק מציין, "אחרי שהשמש שוקעת אני לא מוציא את האף, גם ככה אני ממעט לצאת. אסור לי לאכול במסעדה, יש לי דיאטה מיוחדת של אוכל מבושל בלבד. אני עוד לא יוצא למקומות המוניים, אבל לא מזמן נתן דטנר, חבר שלי, הזמין אותנו להצגה שלו, 'רוחל'ה מתחתנת'. הלכנו ונהניתי. אחרי חצי שנה חזרתי למציאות".
הכתבה המלאה מחכה במוסף הספיישל הכפול של "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
