אני לא מסוגל לצפות במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של החטוף עידן אלכסנדר. כעבור דקה וחצי בערך, שבהן עידן בוכה ומתחנן שנציל את חייו ואת חייהם שם, אני מוכרח לעצור את זה. עולה לי בצמרמורת ובחילה פיזית לצפות גם במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של מתן צנגאוקר, שאומר: "אמא, מקווה לשבת איתך שוב ליד שולחן. לדבר איתך, לאכול איתך, לשתות איתך".
הסרטונים האלה – לא משנה מה נאמר בהם ומי הכתיב באיומים את הטקסטים – מראים לי חטופים חיים. הם חיים. הם במצב נורא בהרבה מכפי שהסרטונים חושפים, אבל הם חיים. הנה הם, מול העיניים שלי. חיים. נושמים, מדברים. אחרי למעלה מ־400 ימים שרובנו לא היינו שורדים את רובם, הם חיים.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן