בשבוע שעבר, בעקבות קביעתה של היועמ"שית שהליך מינוי הולם לתפקיד נציב שירות המדינה אמור להתבצע על ידי ועדת איתור בראשות שופט ולא על ידי האינטרס האישי של ראש הממשלה, העלה מגל סדרת שירי הייקו חביבים: "גלי, אנחנו מחכים לך עם חבל התלייה"; "נמחה את זכר בהרב־מיארה"; "גלי בהרב־מיארה היא בוגדת"; "גלי בהרב־מיארה היא רוצחת המונים". אחרי כל משפט כזה הוא לחץ אנטר, שורה חדשה, וכתב את המילה: "בדיקה".
הוסבר לי שזו הטרלה. מגל קושש מרחבי הרשת אמירות שכוונו כנגד ראש הממשלה והִפנה אותן לעבר היועמ"שית. לא ראיתי את הציוצים המקוריים, אני מאמינה שהם קיימים, אבל כן שמעתי את כלתו של יורם מצגר, שנחטף ונרצח ברצועת עזה, כשהיא זועקת באחת ההפגנות: "ואם הם לא יחזרו, אנחנו מחכות עם חבל תלייה. זה מה שמגיע לכם, אתם מחריבים לנו את הבית ואת הילדים ואת העתיד". עכשיו, אני לא רוצה להגן על שום אמירה שקוראת לרצח, גם לא של מי שהופקרה על ידי השלטון, ואני גם לא מעוניינת להסביר מה ההבדל בין אדם מוכה צער לבין עיתונאי שבע, אלא רק לעמוד על רמת ההשפעה, על האחריות ועל הנבזות.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
