שלושה חודשים מאוחר יותר התכנסו המשפחות בבסיס שבו נרצחו בנותיהן, לצפות בסרטונים מאותה שבת ארורה. סימני השאלה שליוו אותן מאותו היום הפכו רק גדולים יותר, מטרידים יותר. "רואים שם את המחבלים מפוצצים את הגדר", מספרת ענת, "זה קרה באזור שבו נמצא מאהל שהבנות שלנו טענו בעבר שמתצפתים עליהן ממנו (מבדיקה שערך צה”ל לא עלה חשד לפח”ע - א.ק). המחבלים נכנסו לבסיס בלי הפרעה, הורידו את דגלי ישראל, שרפו אותם ודרכו עליהם. בסרטון שומעים יריות בבסיס - ואף אחד לא בא לעזור.
"היה גם עצוב מאוד לגלות שהבסיס נראה כמעט אותו דבר - כאילו כלום לא קרה בו. אני מרגישה שהבת שלי הלכה סתם".
על מי את כועסת?
"אני כועסת על המחדל, על הבסיס. נכנסים אליו ואיש לא מגן עליו. הבסיס מופקר. זה כואב ברמות שאי־אפשר להסביר. כשראיתי את הסרטון שבו הבת שלי נרצחת רציתי להיות שם, להיות לידה בדקות האחרונות שלה. שיר תמיד אמרה: 'אני לא פוחדת מכלום כי אמא שלי תשמור עליי'. אבל לא יכולתי, ואני מצטערת".
רחל: "בעלי אופיר היה מגיע לבקר את ליאור בשבתות, ואומר לה 'ליאור, הבסיס הזה נראה נטוש. איפה עמדות השמירה?' היא אמרה לו לא לדאוג, אבל הוא חזר ואמר: 'זה לא נראה כמו בסיס, אלא כמו גבעת חלפון'. אז נכון, יש שערים חשמליים שנפתחים עם חוגר. אבל לא הרגשתי שדואגים להם שם. ועכשיו? עכשיו אנחנו מרגישות שהפקירו את הבנות שלנו".
חנה: "אני רוצה לדעת את האמת. אני רוצה לדעת מה קרה לבת שלי באותו רגע. אנחנו לא מרגישים שנלקחה איזושהי אחריות".
מה היו יכולים לעשות אחרת?
חנה: "היו יכולים לומר לבנות לברוח מהחלונות. שיר ודנית ביקשו שהמפקדים יגיעו. בתוך החמ"ל רואים את אלינה - חיילת נוספת שנהרגה - מדברת בטלפון, רואים שהיא חיכתה שמישהו יאמר לה מה לעשות. היא הלכה הלוך ושוב, מחכה לתשובה, ולא מקבלת".
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן