זה התחיל ממבזקי החצי הגלציים – כי אנחנו כבר לא יכולים גם חצי שעה בלי הזרקת החומר לווריד – וזה הגיע עד לאולפנים חסרי הפרופורציה, בזמן ובמרחב, בניצוח יונית וקושמרו, שנדמה שמסוגלים להכיל כמות אינסופית של משתתפים ולהימשך פרקי זמן גיאולוגיים. את העבודה והענווה העיתונאיות הבסיסיות החליפו דעתנות, זחיחות ויומרה, שמקיפות ומטביעות את איי המצוינות הבודדים שעוד נותרו. עצם העובדה שאתם ואני יודעים בוודאות מהי עמדתו הפוליטית של כל כתב חדשות מוביל אומרת בעיקר שיותר משאנחנו צופים בחדשות, אנחנו צופים במופע מבוסס אמוציות. שיותר משאנחנו צופים במהדורה, אנחנו צופים בניסיון לתת נוקאאוט לרשת החברתית הסמוכה.
העובדה היא שישראל – שהורגלה זה מכבר לחכות לגרוע מכל, ועם התרחשותו לעבור לחכות לגרוע ממנו – טובעת כיום בחדשות שאינן באמת חדשות, מהודעות מונפצות ל"אזרחי ישראל" מטעם ראש ממשלה שבימים רגילים לא יחלום לשבת לראיון עיתונאי ממשי בישראל, ועד לעובדה שמדי יום בין אחת בצהריים לתשע בערב משדרים הערוצים המסחריים משדרי חדשות בלבד. התוצאה היא בהכרח ביצה מבעבעת שמטביעה אומה שלמה במדמנה תודעתית של חירום נצחי ודמעות לפחדים.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
