מישל וולבק מביט בדאגה כשאני מקפצת למסדרון רגע לפני שדלת המעלית שלו כמעט מוחצת אותי למוות.
"היא עקומה. עדיף לעלות במדרגות", הוא אומר ולוחץ את ידי. הקדמה לא חיננית, קצת מצחיקה ומאוד וולבקית לפגי־שה עם הסופר הצרפתי השברירי, שממתין לי על מפתן הסטודיו שבו הוא כותב בפריז. לבוש בחולצת פלנל חומה משובצת, מכנסי פיג'מה שחורים, מהוהים, ונעלי בית ישנות, וולבק מוזג לנו כוס יין נדיבה של פורטו.
למישל וולבק, מגדולי הסופרים בעולם ואחד היוצרים המחוזרים ביותר לראיונות, אין שום חשק לדבר עכשיו על ספרות. הוא כל כולו בטבח שביצע חמאס בישראל ב־7 באוקטובר. "אני עדיין נדהם מהתגובות בצרפת לזוועות שבוצעו", הוא אומר. "קשה לי להתגבר על זה, אבל אני חייב לנסות". אתה שוקל לכתוב משהו על האנטישמיות בצרפת?"לא קל לבנות ספר סביב משהו שאתה לא מבין אותו. ואף אחד כאן לא ביקש ממני לכתוב מאמר בנושא. תמכתי בישראל באופן ברור בעבר כך שלאנשים יש רושם, ובצדק, שהם כבר יודעים מה אני עומד להגיד".
הכתבה המלאה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
