את המדור הפעם אני רוצה להקדיש למכחיש האקלים בצלאל סמוטריץ'. זאת הגדרה שלי, דעתי בלבד, הוא מעולם לא טען שהוא כזה. מצד שני גם אף גזען, להט"בופוב או מיזוגין לא הגדיר את עצמו ככזה. סמוטריץ', אגב, הוא שלושתם. אבל מה שהסב את תשומת ליבי להרהר בו דווקא כמכחיש אקלים בימים טרופים אלה, היה כמובן שורת האתננים והקיצוצים שהוא ערך בתקציב. מתה הבושה ומת העולם – שהגיעו לגמרי במקרה יד ביד עם התזכורת מוועידת האקלים בדובאי, ועם עוד כמה מאמרים ותחזיות מבהילות לכך שאכן, מת העולם.
זה בסדר, שימות. גם אותי זה הרבה פחות מעניין אחרי 7 באוקטובר. אבל אני זוכרת את הימים שזה כן עניין אותי, ומקווה שהלב שלי ישוב מתישהו להרגיש כאב על הכחדת לווייתנים שאינם מתגוררים בעוטף. ובניגוד לסמוטריץ', אני לא מכחישת אקלים, אני רק מנותקת אקלים.
ההבדל בין מכחיש אקלים כסמוטריץ’ לבין מנותקת אקלים הוא גדול. סמוטריץ’, מתוקף תפקידו, נאלץ לשמוע ללא הרף את הערכות המומחים המדברות על כך שאנחנו כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים. אבל אני לא חושבת שהוא מאמין בו. יש מצב שהוא חושד שעובדים עליו. מנותקת אקלים כמוני לא שומעת את המסור - כי הוא נבלע לה כרגע בתוך רעשים אחרים, קיומיים ודחופים יותר - אבל בניגוד לסמוטריץ’, אני בהחלט מאמינה בסכנה הנשקפת לנו, מאמינה בעץ ובענף - גם זה האבולוציוני המשפיל את סמוטריץ’ ואותי למוצא מינים משותף - וחושבת שחייבים להזדרז.
ואני לא לבד. אני בטוחה שרובנו - כן, אפילו עכשיו - הגוררות את עצמנו בקושי לסוף היום, שמנו לב שהקיץ השנה המשיך בתנופה עמוק לתוך החורף, שאירועי הגשם של השבוע האחרון היו מוזרים וקיצוניים, שיְּבולים חקלאיים צצים בזמנים משונים ושאין יותר נחליאלים. האם סמוטריץ' רואה את זה, כשכל שדה הראייה שלו מלא בעמלקים ומשיחים? אני אתפלא אם הוא בכלל מקבל את התיאוריה שהאדם, ולא אלוהים, עשוי להשמיד את עצמו.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
