בעת כתיבת שורות אלה, הוועידה היא הצלחה מסחררת. סיקרתי מערכות בחירות בארה"ב מאז 2008. זו הוועידה האנרגטית ביותר שראיתי. הקהל היה רוב הזמן במצב שנע בין שמחה מתפרצת לאופוריה. אם במקרה השמיעו שיר - רק כדי להעביר את הזמן - מאות אנשים בתוך אולם הוועידה (מתוך אלפים) התחילו לרקוד. נכון ליום חמישי בצהריים, ההצגה הייתה מושלמת, מתוקתקת, אמריקאית ועמוסה בצבע ובכוח של מפלגת שלטון. לבד מאנרגיה צעירה, יש לדמוקרטים עוד משהו שהרפובליקנים יכולים רק להתקנא בו; בכדורסל קוראים לזה ספסל. ברק אובמה, הילארי קלינטון, מישל אובמה, ביל קלינטון, הנשיא ביידן - כולם אנשים מוכרים לקהל האמריקאי כולו. אובמה, קלינטון וביידן ניצחו במערכות בחירות ברוב מרשים. כאשר הטלוויזיות משדרות מהוועידה, ועל הבימה עולה נשיא לשעבר, יש אמריקאי ממוצע בפנסילבניה שנוטה להצביע טראמפ אך תמך בעבר בקלינטון, ביידן או אובמה. לעיתים יותר מפעם אחת. הוא מאזין להם בקשב, גם אם הוא מתעב את קמלה האריס.
האופוריה תחלוף. הרפובליקנים יתאוששו ויהלמו בחזרה. ההיסטוריה של האריס ושל וולז תיסרק מחדש. האריס איננה כריזמטית כמו קודמיה, הנשיאים קלינטון או אובמה; היתרון שלה, כמועמדת היסטורית (אישה, שחורה, דרום אסייתית), ישמש נגדה. איך? אפשר לסמוך על הרפובליקנים. היא תוצג כקיצונית, כושלת וזיוף. 2016 הוכיחה שאם מצליחים לגעת בפחדים בצורה יעילה, באיום על הביטחון האישי, המצביעים ינועו איתם לקלפיות. מסרי התקווה והאופטימיות נשפכו בוועידה הדמוקרטית כמו הנקניקיות בדוכני האוכל, אבל אם הציבור חי בתחושה של חשש עמוק - כלכלי או ביטחוני - הממסד מפסיד. כרגע, הממסד זה האריס. כך היו נוהגים הרפובליקנים בכל מועמד דמוקרט, שמתמודד מתוך הבית הלבן.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן