לילות אחדים לאחר שיוכבד (יוכקה) ליפשיץ, 86, חזרה מהשבי בעזה, היא חלמה חלום: הופיע בו בעלה עודד, 84, שנחטף בנפרד, הגיע חי לעזה ומאז אבדו עקבותיו. הוא שר לה את "לא אבקש את ידך", שירו של ז'ורז' ברסנס בתרגומה של נעמי שמר. "על כן אם לך שלומי יקר/ ראשך הניחי על הכר/ כך או אחרת./ שלא כדין ולא כדת/ אהובתי תהיי לעד/ כי את זוכרת". היא העירה את בתה שרון, שישנה לצידה. שרון מצאה את השיר בטלפון והשמיעה אותו. "מאז", אמרה, "אני לא חולמת על עודד; אני לא חולמת בכלל, לא חולמת ולא בוכה. המעיינות יבשו".
יוכבד ליפשיץ היא אישה יוצאת דופן: חכמה, מפוכחת, דעתנית, אמיצה, מישירה מבט אל אסונה, אל אסוננו, ומסרבת למצמץ. כל שבוע היא מתייצבת בהפגנה, בכיכר החטופים או מול שער בגין. "אני חייבת את זה לאנשים", היא אומרת. ארבעת ילדיה מושקעים במאבק למען העסקה. גם דניאל, אחד הנכדים, מושקע כל כולו בקמפיין. נוסעים להיפגש עם ראשי מדינות, מגייסים תרומות, מתראיינים, נואמים בהפגנות. היא לא נוסעת לחו"ל. "לא בא לי", אמרה לי. "אני מחכה שעודד יחזור, איך שיחזור".
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן