"המלחמה ממש השפיעה על המצב הנפשי שלי. לא הלכתי ללימודים בכלל, אמא הבינה את המצב שלי והסכימה", מספרת ניצן רשיוק, בת 17 מקריית־שמונה. "אני מפונה עם אמא שלי, ובבית הספר שלי ברביד – שמחוץ לאזור הלחימה, 40 דקות דרומה מהבית – הסתובבתי עם כעס וקושי לראות את החיים מתנהלים כרגיל, כשהחיים שלי נפסקו. היו תלמידות שאמרו 'אין לי כוח, בא לי הביתה', ולי אין בית לחזור אליו. אז הפסקתי להגיע. במשך חצי שנה ישבתי בבית, לא עשיתי כלום, באמת כלום. גם הטלוויזיה כבר לא מעניינת. אני מרגישה תקועה, שהזמן לא עובר. אולי כשאחזור הביתה אשוב להיות בת 16. הכל התהפך, אתה לבד".
כש־1 בספטמבר מעבר לפינה, התכנסו השבוע תשעה נערות ונערים מקריית־שמונה, יסוד המעלה, ראש פינה והקיבוצים להבות הבשן, אורטל וכפר סאלד, כדי לספר על חייהם של תיכוניסטים שתקופת הנעורים שלהם נפגעה, ובעיקר גרמה להם לאבד את התמימות – אבל לא את התקווה – בעקבות מלחמה שסופה לא נראה באופק.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
